טל סבג: "החיים כבת להורים חירשים רק חישלו אותי"

"העובדה שגדלתי לצד הורים חירשים, רק חישלה והעצימה אותי", מספרת טל סבג - מאמנת אישית, מנחת ערבי הפרשת חלה, ובעלת עסק לעיצוב וקשירת מטפחות ראש. "אף פעם לא התביישתי בהורים שלי, אבל היו לא מעט רגעים שבהם הצטערתי שהם לא יכולים לשמוע אותי. למשל, הייתי במקהלת בית הספר ואמא הייתה מגיעה להופעות שלי, יושבת בקהל ולא יכולה לשמוע את הילדה שלה שרה. כילדה, זה ממש כאב לי".

המהירות שבה נאלצה להתבגר, זיכתה את סבג בניסיון חיים עשיר לאין שיעור מזה של שאר הילדים בני גילה. "בעוד ילדים אחרים שיחקו בגינה, אחיי ואני נאלצנו להתלוות להורים לתשלום חשבונות, לדבר בטלפון עם הבנק או עם המורה, ולהיות 'הפה' שלהם לכל סידור או עניין שעמד על הפרק. ומכיוון שהתמודדתי עם קשיים מגיל צעיר, תמיד הייתי בוגרת יותר משאר בני גילי".

אבל מחיר הבגרות הזו, לעתים גבוה מכפי שיכולה ילדה לשלם. למשל, מה קורה כשהילד חולה וצועק באפיסת כוחות 'אמא', כדי לבקש כוס תה? או בזמן טיול שנתי, כשהגעגועים גוברים והוא חש צורך להתקשר הביתה לשאול 'מה נשמע'? מה עושה ילד להורים חירשים במצבים כאלה? "עם הזמן, לומדים לדחות סיפוקים ולקבל את החיים כמות שהם", סבג מחייכת אליי "מתוך המקום הלוקה בתקשורת - במקום להיות מתוסכלת, למדתי לנתב את כל הקשיים שלי לשיחות עם ה'. זו אחת הסיבות שהיום אני מסוגלת לעמוד בפני נשים ולדבר".

טל סבג בתוכנית

את יכולת הדיבור המיוחדת שלה– קיבלה סבג (30) נשואה ואם לשניים מפתח תקווה - כמתת שמיים. דווקא מתוך המקום השותק, האילם, מקום שבו נאלצה להגיד את כל מה שבער בה - גם ללא מילים. שם, במקום שאיש לא שומע מלבד בורא עולם, התחיל הקשר שלה עמו יתברך לקרום עור וגידים. "הדרך שלי להתמודד עם הקושי התקשורתי הזה שבו גדלתי, הייתה שיחות רבות שנהגתי לנהל עם הקב"ה, כבר מגיל צעיר. הרגלתי עצמי לדבר עם ה' והייתי מספרת לו הכל, כמו לחבר הכי טוב. הוא היה מעין איש הסוד הפרטי שלי ובאוזניו סיפרתי את החוויות הכי אישיות שלי - החל מהדברים הקטנים, וכלה בבעיות ה'גדולות' וה'רציניות'". רק שנים מאוחר יותר, כשהתקרבה ליהדות והתוודעה לאמנות התפילה האישית או ה'התבודדות' - הבינה סבג שאצלה זה היה קיים תמיד – למרות שגדלה בבית בעל צביון חילוני.

"אם הוא נמצא בחצי השני של העולם – תביא אותי לשם"

לאחר שירותה הצבאי כמש"קית קישור, נכנסה סבג חיש קל לעניינים, והפכה למנהלת אירועים. בתחילה הייתה זו הנאה צרופה להיות בלב ליבו של העולם הגשמי, והתפקיד הסב לה לא מעט קורת רוח - אבל לאט לאט התפוגג הזוהר ואת מקומו תפסה תחושת ריקנות גדולה שהשתלטה על כל חלקה טובה שבה.

כך, בהחלטה של רגע, היא מחליטה לעזוב את הארץ ולנסוע לאוסטרליה, לחפש את מה שחסר. "הייתי אז בת 22", היא משחזרת, "והייתי בטוחה שטיול כזה ייטיב איתי וימלא אותי ברוחניות, שכל כך נזקקתי לה". באותה תקופה, מצאה עצמה סבג מתפללת ביתר שאת על זיווגה. "הרגשתי שאני עייפה מכל הסיבובים, ושאני רוצה להתמסד. ביקשתי מהקב"ה: 'אני רוצה את האחד שלי. אם זיווגי נמצא בחצי השני של העולם – תביא אותי לשם'".

וזה עזר?

(צוחקת) "לא. מהר מאוד הבנתי שטסתי הכי רחוק שיכולתי, רק כדי לגלות שהבדידות לא נעלמה. החודש הראשון במחיצת אנשים זרים ותרבות רחוקה ממני אלפי שנות אור לא היה קל, אבל למזלי, זה נגמר די מהר".

אבל לא כי שבה הביתה. אחרי חודש ימים בארץ הזרה, נענה ה' לתפילתה וסבג הכירה את ערן, שלימים יהפוך לבעלה. אבל זה לא הכל: לא רק שה' נענה לתפילתה - הוא גם זיכה אותה למן הרגע הראשון, להרגיש שזה הוא. זה הזיווג שלה משורש נשמתה. אמנם בערבי שבת נהגו השניים להתארח אצל זוג חברים דתיים, שאף הם התחזקו בגולה - אך מגמת ההתחזקות הרוחנית של טל וערן  לא התחילה מיד, אלא רק כשכל מיני תקלות התרחשו דווקא בשבת – המחשב לא עובד, האוטו לא מניע וכדומה. ואז הגיעה ההצעה. "למה שלא ננסה לשמור שבת אחת?" שאל אותה. "ננסה", הבטיחה לו סבג, "אבל רק שבת אחת", הזהירה. "בכל אירוח כזה אצל זוג החברים שלנו, היינו חוזרים עם תחושת התעלות וטעם של עוד בפה, אבל לאף אחד מאיתנו לא היה אומץ להודות, שזו הדרך שלפיה אנחנו רוצים לחיות את חיינו".

טל סבג עם בנה בן ה-3

לעמוד מול המראה ולהחמיא לעצמי?

יום אחד החליטה סבג לבקר את אחותה שטיילה בתאילנד, ומשם תכננה לנסוע לביקור קצר בארץ. אלא שעוד לפני שהספיקה לנחות כאן, חיכתה לה ההפתעה בשדה: ערן עמד שם עם שלט 'התנשאי לי?', ותשובתה החיובית לא איחרה להגיע. "תאריך החתונה הרשמי אמור היה להיות רק כעבור שנתיים מרגע ההצעה, אך במחשבה שנייה החלטנו להקשיב לעצת החברים ולא לחכות", היא אומרת. שלושה שבועות לאחר מכן צעדו השניים אל החופה. "אחרי החתונה, מבחינה פנימית או מה שנקרא 'העבודה שבלב', למרות שהתחזקתי מאוד – עדיין היה לי קשה לתרגם את ההתחזקות הזו לביטוי חיצוני, ולקבל על עצמי חצאיות וכיסוי ראש", משחזרת סבג. אז מה היה הטריגר שהוביל אותה לכסות את ראשה בכל זאת? "זה היה לפני שנולד בני השני. התפללתי שה' יראה לי מה הוא רוצה ממני, וכשבעלי הגיע הביתה הוא שמע שיעור על חשיבות כיסוי הראש לנשים נשואות. קלטתי מיד את הרמז, הרמתי את ראשי לשמיים ואמרתי: 'הבנתי אותך'. יום למחרת, כבר כיסיתי את הראש".

איך הרגשת?

"האמת? בהתחלה היה לי קשה מאוד להתחבר לזה. לעמוד מול המראה ולהחמיא לעצמי? כן, בטח. זה היה רחוק ממני, הרגשתי שאני פשוט לא אוהבת את זה. אבל לא הסכמתי לוותר. ידעתי שמתישהו יגיע החיבור הזה לעצמי דרך כיסוי הראש, אבל מעל לכל שמחתי שאני זוכה לעשות את רצון הבורא. מאז, אין ספק שהדברים השתנו. היום אני מבינה שכיסוי ראש זה כמו כתר, וכל אישה שנושאת אותו – צריכה להרגיש שהיא יפה, לאהוב את עצמה ולהרגיש בת מזל שהיא זוכה לקדש שם שמיים בצורה הזו דווקא".

כיום, לא די בכך שהיא מעצבת בעצמה את מרבית כיסויי הראש שלה - סבג אף מעבירה סדנאות ייחודיות משלה לקשירת מטפחות – גם בשפת הסימנים. "הרעיון הזה ניצת בי כשראיתי שהרבה נשים מתלהבות מכיסויי הראש שלי ושואלות איך אני עושה את הקשירה הזו והזו. הבנתי שכיסוי ראש הוא סוג של אמירה, ורציתי לכוון את האמירה הזו הכי גבוה שאפשר. התפללתי להיות שליחה טובה ובד בבד פתחתי דף לנשים בפייסבוק בשם 'אשת חייל מי ימצא', אליו אני מעלה סרטוני הדרכה איך לבצע קשירות שונות של מטפחות".

ואילו תגובות את מקבלת?

(מחייכת) "אמנם אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל התגובות ברוך השם מאוד מפרגנות וטובות. אין יום שלא מחכות לי במענה הקולי הודעות בסגנון 'היית שליחה טובה בשבילי', 'בעלי שמח, ומרגיש שקיבל אישה חדשה' ועוד. מאוד מרגש אותי לדעת שלמרות העובדה שהתחלתי בעשייה הזו רק לפני חצי שנה, התגובות החמות מגיעות גם מנשים שגרות באוסטרליה, ניו זילנד, מקסיקו, ארגנטינה, ברזיל וארה"ב".

ומהו לדעתך ה'סוד' שלך?

"רק תפילות. אין שום דבר אחר שבאמת יכול להסביר את זה".