הדס מרגוליס בראיון כן במיוחד: "בכיתה ד’ התחלתי לזהות אותיות. היום אני מנחת הורים ומאמנת אישית"

אם היו שואלים את הדס מרגוליס בילדותה אם היא מאמינה שיצא ממנה משהו, מן הסתם היא היתה עונה "לא". ״במהלך השנים התגבשה בתוכי ההבנה שאני טיפשה, לא שווה, לא מעניינת, אחת שלא מגיע לה טוב", היא אומרת. "זה התחיל בכיתה א' והמשיך לאורך כל שנות הלימודים. קשיים אדירים, לימודית וחברתית, אשר ידעו עליות ומורדות. היו לי הפרעת קשב, דיסלקציה ולקויות למידה שונות, ועל גבם נוסף חרם חברתי שעברתי לאורך השנים". עם כל החבילה הזו, היה עליה לצעוד מידי בוקר לבית הספר, לעוד יום קשוח. רק ההורים שלה לא התרגשו מהמצב, והמשיכו לראות את הטוב באוצר שקיבלו לידיהם. שנים עברו, והילדה שלא ידעה קרוא וכתוב הפכה למנחת הורים ולמאמנת אישית לנערות מתמודדות. 

גלגלון מתחת לשולחן

הקושי הלימודי של הדס בלט לעין באופן מיידי. "לא הייתי מסוגלת לשבת יותר מכמה דקות על הכיסא", היא מתארת. "שנים מאוחר יותר אחותי סיפרה לי שהיא היתה עוברת ליד הכיתה בה למדתי ורואה אותי עושה גלגלון מתחת לשולחן. גם כאשר כבר ישבתי בכיתה לא הייתי נוכחת, הראש שלי התעופף במקומות אחרים לחלוטין. ברמה הלימודית - עד כיתה ו׳ לא ידעתי לקרוא. אבל הבעיה האמיתית היתה שבכלל לא הצלחתי להביא את עצמי. הצורך להיות נוכחת בשיעור היה מעל לכוחותיי. גם ברמה התפקודית היה לי קשה - לקום בבוקר או לשמור על סדר בחפצים. אני זוכרת מורות בכיתה א' שאמרו 'אם לא תעשו את מה שצריך נחזיר אתכן לגן', ואני - חלמתי שיחזירו אותי".

(צילום: shutterstock)

קיבלת איזושהי עזרה לאורך השנים האלה?

"ההורים שלי ראו את הקושי כבר מהגן, אבל לקח זמן עד שהצליחו לעזור לי באמת. הם ניסו בכל מיני כיוונים אבל בעבר לא היה מענה נרחב כמו שיש היום. כאשר הייתי בכיתה ב' הם התעקשו על ריטלין, אבל הוא לא השפיע. המורה, מצידה, התעקשה על כך שאין לי בכלל בעיה. כך נפלתי בין הכיסאות, עד שקיבלתי הוראה מתקנת בכיתה ד', ושם התחלתי לזהות אותיות. באותה תקופה הצליחו גם למצוא את מינון הריטלין הנכון עבורי, וזה לא שהתחלתי להקשיב בשיעור, אבל פחות הפרעתי. בכיתה ו' כבר הצלחתי לקרוא סיפורים קצרים, ונבחנתי בפעם הראשונה בחיי בעל פה. פתאום קיבלתי 100 במבחן, וגיליתי שיש לי סיכוי. זו היתה נקודת אור קטנה בתוך החושך הגדול". 

גם ברמה החברתית עברה הדס התמודדות. "הייתי היפראקטיבית, אימפולסיבית, לא תמיד היה קל איתי, וכך הפכתי להיות ילדה מוחרמת. הטריגר לחרם היה נעוץ בעובדה שהגנתי על מורות. אמא שלי היתה מורה, ולכן בכל פעם שבנות תכננו לעשות משהו נגדן - הייתי הורסת להן את התוכנית. שלב מסוים אמא שלי ממש התחננה אליי שלא אתערב במה שמעוללים למורות, רק כדי שיפסיקו להחרים אותי".

איך התמודדת ללא חברות?

"נהגתי לשחק אחר הצהריים עם ילדים קטנים ממני, וזה נתן לי ביטחון. אני זוכרת גם חברויות מאוד לא הוגנות, כמו חברה שנהגה להיות איתי כשהיה לה נוח, ואמרה לי לא להגיע כאשר היתה עסוקה עם חברות אחרות. בכיתה אני זוכרת איך אף פעם, למשל, לא היו לא עפרונות, כי נהגתי לאבד את כולם, ואף אחת כבר לא רצתה להלוות לי. היתה רק בת אחת ששמרה עליי ודאגה שיהיה לי טוב. כאשר היה חסר לי עיפרון, היא היתה מלווה לי וגם מוודאת שאני מחזירה. את היחס האוהב שלה כלפיי אני לא שוכחת עד היום - גם היא היתה כמו קרן אור עבורי בתוך החושך של אותה תקופה".

היפראקטיביות מבורכת

ובכל זאת, הקשיים הרבים לא כיבו את שמחת החיים הטבעית של הדס. "היה לי עולם פנימי עשיר, אהבתי להציג, וגם אחרי שחוויתי קושי הצלחתי לחזור מהר מאוד למצב של שמחה", היא אומרת. "הדבר המשמעותי ביותר עבורי היה העוגן היציב שנתנו לי הוריי. הם לא התערערו מהמצב, והעובדה שלא הצלחתי בלימודים לא הגדירה אותי בעיניהם. התעודות הריקות שהבאתי מבית הספר לא שינו להם דבר, והקושי הלימודי היה זמני בעיניהם. זכור לי מאז משפט שאמרה לי אמא שלי, שהיום אני יודעת עד כמה הוא נכון. היא אמרה: 'תדעי שבבית הספר היפראקטיביות היא קושי אדיר, אבל בהמשך החיים זה יהיה דבר מבורך עבורך, כי צריך הרבה כוחות בחוץ'. לאורך כל הדרך, הוריי הקפידו לעשות את ההפרדה בין הטוב שבי, לבין כל הקשיים והמלחמות שהיו מנת חלקי, ולמרות שלא עשיתי להם חיים קלים, הם המשיכו לתמוך ולתת בי אמון. האופטימיות שלהם נראתה לפעמים תלושה מהמציאות, אבל הם אלה שהחזיקו את הגרעין הפנימי של מי שאני באמת, ולכן עמוק בתוכי יכולתי גם אני להחזיק אותו״.

לקראת גיל תיכון, עברה הדס למסגרת המותאמת לתלמידות עם קשיים. "הגעתי למוסד שדבק בו שם פחות טוב, בגלל המורכבויות שהגיעו לפתחו. עם זאת, התרגשתי מאוד מהמחשבה שאהיה סוף סוף שווה בין שוות, עם לקויות הלמידה הרבות שלי. האמת היא שגם שם הייתי חריגה בקושי הלימודי, אך היה זה המקום הראשון בו הצליחו להתמודד עם הקשיים שלי. אט אט החלו הציונים שלי לעלות, וכל האמונות הלא טובות שלי על עצמי החלו להתערער. אם עד אותו יום אמרתי לעצמי שאני טיפשה ולא מוצלחת, פתאום התחלתי לשאול - ׳אני טיפשה? אני לא מוצלחת?׳ גרעין האמון שזרעו הוריי התחיל לנבוט, ועדיין - היתה לי עוד דרך לעבור״.

הדרך שעברה הדס ידעה עליות ומורדות. ״רציתי מאוד להחליף את סימני השאלה שנוצרו אצלי בראש בסימני קריאה - להיות בטוחה שאני טובה", היא מתארת. "פתחתי במאבק עיקש כדי להוכיח שאני מסוגלת, ולא פעם גם כעסתי ונאבקתי מול המערכת, למרות שהם היו שם כדי לעזור ולתמוך. בקשר ללמידה - הלקות שלי הובילה לכך שלא תמיד העובדה שהשקעתי היתה ניכרת, היו פעמים שחרשתי למבחן וקיבלתי 50. הייתי נועלת את עצמי אז בשירותים, בוכה חצי שעה, ואז יוצאת וכותבת על שני דפים שלמים ׳אני אצליח, אני אצליח׳. היה ברור לי שאני חייבת לסיים עם תעודה, ולא הסכמתי לוותר. היו ימים בהם לקחתי 4 כדורי ריטלין - פעם ב-4 שעות, רק כדי להתרכז וללמוד. אחת המורות פנתה להוריי בחשש שאני מתמכרת לתרופה, זה באמת היה מאבק קצת כוחני". 

(צילום: shutterstock)

המאבק של הדס הוביל להתמודדות גם בפן הדתי. "לאורך שנות הנערות עדיין חיפשתי אישור ואהבה מבחוץ, והנראות החיצונית תפסה אצלי מקום משמעותי. היו שם גם קצת כעס וסימני שאלה מול הקב"ה  - מדוע הוא מוביל אותי במסלול שפוגע בי כל כך. קיום המצוות החל להרגיש לי כבד ומגביל, והתחלתי לחפש את עצמי במקומות אחרים״. 

עם זאת, הקשר הפנימי לא נותק. ״תמיד הלכתי בתחושה שה׳ איתי, ומשהו בתוכי ידע שאפילו כאשר הוא מכאיב לי - הוא רוצה את טובתי. ההורים שלי מצידם ניסו לשים לי גבולות, אך השתדלו לעשות זאת באופן מכבד, ומעולם לא נגררו למלחמה מולי. לכן, גם כאשר הלכתי עם הרצונות שלי, היה חשוב לי לכבד אותם. זה היה רחוק מלהיות פשוט ולא נראה ורוד בכלל, אבל זה מה שיכול היה אחר כך להוליד את השינוי". 

חוזרת פנימה

בתוך ים המלחמות שניהלה הדס, היו גם נקודות של אור. "היתה לי מורה להוראה מתקנת, שהיתה יושבת איתי במשך שעות. לפני מבחנים, למשל, היא היתה קוראת אותם איתי, רק כדי לעשות לי סדר בשאלות. אילולא העזרה שלה לא הייתי מבינה בכלל על מה מדובר. שנים אחר כך היא אמרה לי בחיוך: 'בכל פעם שנכנסת לחדר היה צריך לרסס אותו בריטלין'״. 

מרגע שהחלה הדס להאמין בעצמה, גם ברמה החברתית נוצר שינוי. ״משהו בתוכי הזדקף, והבנתי שמגיע לי יחס אחר״, היא אומרת. ״הפסקתי עם החברויות הלא הוגנות, והתחלתי להתבונן סביב כדי לראות אילו קשרים חדשים אוכל ליצור. באותו זמן הגיעו לישוב בו גדלתי כמה עולות חדשות מארצות הברית, הן דיברו אנגלית ואני עברית, אבל הצלחנו לתקשר בעזרת גמגומים ותנועות ידיים. עם הזמן נוצר שם קשר בריא ואוהב, ובהמשך הצטרפו אליו בנות נוספות, כאלה שהיו זקוקות למקום המכיל הזה״. 

עם השנים, הגיע גם החיבור המחודש אל הקודש. "הרגשתי איך הצורך באישור מבחוץ מותיר אותי מרוקנת, ומצאתי את עצמי מדברת הרבה עם הקב״ה, במיוחד אחרי שיצאתי לבלות עם חברים. הבנתי שמה שממלא אותי באמת זה החיבור פנימה - אל הלב שלי, אל ה׳, אל האנשים הקרובים אליי באמת. בשלב מסוים התחלתי ללמוד במדרשה, ואט אט הרגשתי שאני חוזרת לקשר בריא עם עצמי ועם ה׳. היה שם רב שחזר פעם אחר פעם על כך שבאנו לעולם כדי להתענג על ה׳, ואני התווכחתי איתו על כך הרבה מאוד - על איזה תענוג הוא מדבר? שיראה מה עברתי. בסוף הסכמתי שהצדק איתו, מתוך הבנה שגם הטלטלות שעברתי נושאות בחובן טעם ומשמעות. כך, ברגע שירדו ההתנגדויות והכעסים שלי, משהו בי נפתח. התחלתי לעשות דברים שממלאים אותי פנימה, וכבר לא הייתי זקוקה לאישור מבחוץ. גם ההלכה כבר לא נתפסה בעיני כמגבילה, אלא כדרך לרומם אותי אל ה׳. התהליך השיבה הזה פנימה נתן לי הרבה רוגע, קצת כמו הריטלין שקיבלתי בזמנו״.

במבט לאחור על כל מה שעברת, מה יש לך לומר?

״זו לא היתה דרך קלה, ויש לה השפעות עד היום, כל הנושא של סדר וארגון, למשל, נשאר עם מאתגר עבורי. גם ללימודי התואר שלי קיבלתי אחוזי נכות מביטוח לאומי. מצד שני - קיבלתי עוצמות - של תנועה, של יצירה, של יכולת לפתח כל הזמן דברים חדשים, וברגע שהתחלתי לכוון אותן למקום הנכון - נפתחה שם צמיחה אדירה. דווקא הדרך שעברתי הובילה אותי לסייע כיום לבנות הנמצאות במצבים דומים. אני מאמנת אישית לנערות הנמצאות במצב של נשירה סמויה, כאלה שהן עדיין בתוך המסגרת, אך עוברות התמודדות לימודית, אישית או חברתית לא פשוטה. מי כמוני יכולה להבין את הדרך שהן עוברות, ועם זאת - לראות את הגרעין הטוב הקיים בתוכן. ומתוך הטוב הזה - לעזור להן למצוא את הדרך לצמוח".