פרשת דברים: כשהארגמן היקר שלי פתאום לא שווה כלום

פרשת דברים נקראת בדרך כלל סמוך לתשעה באב, וכלולים בה דברי תוכחות שמשה רבנו משמיע בפני עם ישראל, סמוך לפטירתו.

אמירת תוכחה לאחרים היא אומנות של ממש, ויש לדעת מתי לאומרה – אם בכלל, ובאיזו דרך. משה רבנו אמנם הוכיח את עם ישראל, אולם ברמזים ובעדינות – "והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל" (רש"י בתחילת הפרשה).

עיקרו של חומש דברים הוא נאומו של משה, בו הוא סוקר את ההיסטוריה ואת חוקי התורה. המדרש עומד על עובדה מעניינת, שכשמשה היה בתחילת דרכו, כאשר הוא נשלח על ידי השם לגאול את ישראל, הוא סירב ואמר: "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד', י'), ואילו כאן – בסוף חייו, משה נותן נאום מדהים וסוחף: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל...". המעבר מ"לא איש דברים אנכי" לדברים שנאמרים בנאום קולח, הוא מרתק מאוד. כך כותב המדרש: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל... אמר רבי תנחומא, למה הדבר דומה? לאדם שהיה מוכר ארגמן, והיה מכריז: "הרי ארגמן". הציץ המלך ושמע את קולו, קרא אותו ואמר לו: מה אתה מוכר? אמר לו: לא כלום. אמר לו (המלך): אני שמעתי את קולך שהיית אומר "הרי ארגמן" ואתה אומר לא כלום? אמר לו: מרי (אדוני)! אמת, ארגמן הוא, אלא אצלך אינו כלום. כך משה. לפני הקדוש ברוך הוא שברא את הפה ואת הדיבור אמר: 'לא איש דברים אנכי', אבל אצל ישראל כתיב בו 'אֵלֶּה הַדְּבָרִים'".

חכמים עומדים כאן על היחס שבין שתי האמירות, והם ממשילים את משה למוכר ארגמן, שכאשר המוכר עומד מול אנשים פשוטים הוא מכריז בקול - הרי ארגמן! הוא מרגיש שיש בידו סחורה יקרת ערך ומשמעותית, שיש לו מה להציע ומה למכור, אך כשהוא עומד מול המלך, הוא לפתע מרגיש שסחורתו אינה שווה כלום ואין לו מה למכור. ביחס לעשרו של המלך, הארגמן שבידו מאבד מערכו.

כך גם משה. בראשית דרכו כשליח השם, כשהוא עומד מול בורא עולם, ענוותנותו גרמה לו להרגיש חסר חשיבות עצמית והוא אמר "לא איש דברים אנכי". משה מרגיש קטן אל מול גודל המשימה והוא אומר לקדוש ברוך הוא – מי אני? אני לא ראוי! "הארגמן" שלי לא שווה כלום כשאני מולך, וגם כשאלוקים בכל זאת הטיל עליו את השליחות, משה התמסר כולו למשימה והוא הגיע למצב שכל עצמיותו מתמסרת לשליחות האלוקית תוך כדי ביטול רצונות עצמו.

כאן, בספר דברים, בסוף דרכו, משה רבנו עומד מול ישראל כשהוא "איש דברים". משה יודע שיש בידו את הסחורה בעלת הערך הגדול ביותר, משה יודע שיש לו מה למכור, משה מעביר את התורה. משה לא מכניס את עצמו לתוך הסיפור אלא הוא מעמיד את עם ישראל אל מול התורה, אל מול הקדוש ברוך הוא, ואז הוא הופך להיות איש דברים, לא מצד עצמו, אלא מצד תוכן דבריו, ורק בגלל זה הוא מרשה לעצמו להוכיח את העם.

המשך המדרש מחזק את הנאמר: "אמר הקדוש ברוך הוא: ראה לשונה של תורה מה חביבה, שמרפא את הלשון, מנין? שכן כתיב 'מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים' (משלי ט"ו, ד'), ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר: 'עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ...' (משלי ג', י"ח). ריש לקיש אמר, מה לנו ללמוד ממקום אחר, נלמוד ממקומו, הרי משה, עד שלא זכה לתורה כתיב בו 'לא איש דברים אנכי', כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים...". חוץ מפשט הדברים שהתורה אכן מרפא, המדרש משלים את מה שאמרנו - משה מצד עצמו הוא לא איש דברים, כל שכן בעמדו מול ריבונו של עולם, אולם משה כמעביר דבר השם – הוא איש דברים דגול, שהרי הוא לא מעביר את דברי עצמו אלא את דבר השם.

משה רבנו יודע מתי להשתמש בפן של "ארגמן בידי" ומתי בפן של "אין בידי כלום". בעמדו מול בורא עולם בתפילה שימחל לעם ישראל על חטאם, הוא "מגמד" את החטא והוא אומר לאלוקים – האם בני ישראל באמת מאמינים לעגל? מה פתאום... בני ישראל עצמם יודעים את האמת שאתה הוא האלוקים, האמן לי ש"אין בידם כלום", זו מעידה חד-פעמית, ואילו כאשר הוא עומד מול בני ישראל, הוא מוכיח אותם קשות – אתם חטאתם חטאה גדולה.

כשאין ברירה ואנו חייבים להוכיח מישהו, אם מקבל התוכחה יזהה שבתוך הגאווה מעורב אגו, גאווה ונגיעה אישית של המוכיח, ספק רב אם ליבו יהיה פתוח לקבל את הדברים, אולם אם המקבל מבין שאין אגו וגאווה, והמוכיח משמיע אמת בטהרתה – המקבל ישמח לשמוע אותה.

כל אדם, כמשה, עומד בתווך. לכל אדם יש שני צדדים - עמידה מול השם ועמידה מול הסובב אותו. גם אדם בתוך עצמו עומד תמיד מול שני צדדים, צד מרומם וגבוה - נשמת השם שבתוכו, וצד נמוך ופשוט - הגוף שברא לו הבורא.

עומד האדם מול השם, ומול החלק האלוקי שבו, הטהור, ובעמידה זו אדם מאבד את חשיבותו העצמית. אדם הוא עפר ואפר. לא איש דברים. אין לו מה להציע. אין לו מה "למכור" – מה אנו, מה חיינו? אולם דווקא מתוך איבוד החשיבות העצמית בעמידתו מול השם ומול החלק המרומם שבו, מקבל הוא כוחות לעמוד מול הסובב אותו, והוא מקבל כוחות להיפגש עם הצדדים הנמוכים שבו. הוא הופך להיות בעל עמידה מול היצר הרע ויש לו משמעות אדירה - איש דברים הוא, יכול הוא להוכיח לפחות את עצמו.