איה קרמרמן: אולי הגיע הזמן להיות פחות מנומסים, ולדרוש את הגאולה

לפני כמה שנים הרציתי בהתנדבות בפנימייה לנוער בסיכון. הכינו אותי מראש שאלו ילדים שראו וחוו על בשרם הרבה יותר מדי. ישבנו כולנו במעגל על הרצפה, וכשהסתיימה השיחה אמרה אחת הנערות שהיא רוצה להגיד משהו: "אני כועסת על ה'. אני בת 17, ועברתי בחיים שלי דברים שאף אחת לא צריכה לעבור. אני כועסת עליו נורא". "מצוין", אמרתי לה, "גם אני. מאוד". הסברתי לה שלא מזמן חברה מאוד טובה שלי נפטרה מהמחלה. אני, שהייתי אז באורות התשובה, האמנתי בטיפשותי שאוכל להציל אותה. בתפילות, בהפרשות חלה, בקבלות שקיבלתי על עצמי. עד היום את זכויות כיסוי הראש שלי אני מקדישה לה (אגב, אני עדיין מתעקשת להחזיק בטיפשותי. לצערי חברה נוספת זקוקה לטיפשות ולאמונה התמימה הזו שאנחנו יכולים לעורר את רצון ה' לחולל ניסים). ואז ה' סירב לקבל את התפילות וחברתי הלכה לעולמה. אני כעסתי עליו. "למה אמרתי לך מצוין? כי כל עוד את כועסת, זה אומר שאת בקשר. לא הרפית מהאמונה שלך שהוא פה לידך. אז תכעסי ותצעקי. תדרשי תשובות. תדרשי החלמה ממה שעברת. תדרשי ממנו את מה שאת צריכה ממנו. את מה שמגיע לך ממנו בתור הבת שלו. אל תהיי מנומסת. תגידי לו את דעתך. יש לו כתפיים מספיק רחבות כדי להכיל את הכעס שלך. העיקר שתדברי איתו".

התבוננתי סביב. חלק מהמדריכים היו זקוקים לדפיברילטור. החלק השני היה צריך לאסוף את הלסת מהרצפה. ואז הסתכלתי על הנערה. היה לה ניצוץ של הקלה בעיניים, שלא היה שם קודם. החיוך היה מרוח לה על הפנים: "אהבתי", אמרה. נתתי לגיטימציה לרגשות שלה ופתח איך לא לנתק קשר. אולי זה קשר נטול נימוס, אבל בעיני, כל קשר עם ה' טוב מאשר לסגור בפניו את הדלת, לזרוק את המפתח ולהמשיך את החיים בלעדיו.

למי אפנה בשתיים בלילה?

לפני כמה זמן מישהו הטיח בי שאני חסרת נימוסים, ושהגיעה השעה לקנות לי כאלה. נפגעתי מאוד, גם כי בלב ידעתי שיש אמת בדבריו. נכון, אני חסרה בנימוסים. יש לי הרבה פלוסים, נימוסים הם לא אחד מהם. לא גדלתי בסביבה שמתעכבת על גינוני נימוס. למדנו דרך ארץ, למדנו כמה חשוב להתחשב בַכלל, להיות חלק ממנו. למדנו להאמין בעצמנו, לשאול שאלות, ויותר מדי שנים למדנו על הפירמידות ואת תולדות אומנות יוון העתיקה. איכשהו עניין הנימוסים נדחק לשולי לימודי הליבה. אני לא מדברת על תודה-סליחה-בבקשה. זה לא נקרא נימוס, אלא יחס מכבד אנושי בסיסי שחל כלפי כולם. הילדים, בעלי, העוזרת ונהג משאית הזבל. לכולם מגיע היחס הנעים והמכבד הזה. אני מדברת על השלב הבא, כמו להביא מתנה למארחים שלי לסעודת שבת. גם כשמביאים לי מתנה זה מרגיש מוזר ולא נצרך. בסך הכול רציתי לשבת עם חברה, לא התכוונתי לסנג'ר אותה לקניון בשישי בצהריים. בכלל, כשהופכים לחברים, מתי מפסיקים את הפינג־פונג מתנות הזה? מתי אומרים שאנחנו מספיק קרובים בשביל להפסיק להיות מנומסים? לא נהיר לי. אולי בגלל זה אני אוהבת את הווטסאפ. מתחילים שיחה ב"תגידי" ולא ב"בוקר טוב". מסיימים אותה ב"נראתה לאחרונה". אין יותר מדי נימוס, אבל גם אין עלבון. בעיני, ככל שאני קרובה למישהו, אני צריכה להיות יותר אני. ומה לעשות שיותר אני זה פחות מנומסת?

אולי זו טעות, ייתכן שזו יוהרה, אבל גם במערכת היחסים שלי עם אבא יתברך אני נטולת גינוני נימוס. אני בהודיה עצומה, נותנת לו את הקרדיט שכל הטוב שמורעף עלי מגיע ממקור אחד, ממנו יתברך. הוא מרעיף אותו עלי בחסד עליון וגלוי. אני מתחננת אליו בבקשות, כי אני מאמינה בלב שלם שהוא הכתובת לכל החוסרים של חיי. אני מבקשת מחילה על מחשבות לא שייכות, על נפילות או מעידות, מתוך ידיעה שהוא מקבל את הצער שיש לי מהן באהבה. אבל כדי להמשיך לחיות בעולם מלא ההסתרה הזה, אני בוחרת לדבר איתו ללא כפפות של משי. אני מדברת איתו נקי, פתוח, כואב. אני באה בדרישות. מפצירה הפצרות. דורשת הסברים, מצפה לתשובות. כל אלו בגלל הסיבה הפשוטה - הוא הכתובת שלי. אני כזו בגלל שאני זקוקה לקרבה אמיתית, נטולת מחיצות. אני נוהגת ככה בגלל שאני מבקשת להכניס אותו לכל תחומי חיי ולחלוק איתו את כל צפונות לבי. ולא, הן לא תמיד נעימות, עדינות ומלאות שביעות רצון מתוכנית־העל שלו.

יש לי אפס יומרות להבין את המהלכים שלו. בקושי להבין משחק שחמט אני מסוגלת. אבל כל עוד הוא בוחר להמשיך לנהל את העולם מאחורי הווילון, אני צריכה הכוונה ברורה. הוא מבקש ממני שאהיה דבוקה בו תמיד. התמיד שלי לא מנומס. התמיד שלי גם נעלב, שואל, רוטן וכועס. אם אשאר מנומסת, כל המחשבות והרגשות האלו לא יוכלו להיות מוכלים בתוך מערכת היחסים שלי ושל בוראי. ואז מה? למי אלך? עם מי אדבר כדי לקבל שלווה? אל מי אפנה כדי לקבל נחמה? אל מישהו אחר? אם כן, זה אומר שאני לא מאמינה בגדולתו להכיל הכול. באפשרות האין־סופית של קיומו בתוך הלא טוב שבי. אם ככה – האם אני מאמינה בו באמת ובתמים? בלב שלם? למי אפנה בשתיים בלילה בלי להתנצל שהערתי אותו? למי?

לא רצו להרוס את המסיבה

בית המקדש נחרב בגלל הסיפור המפורסם על קמצא ובר־קמצא. מה שהעלה את הדם לראשו של בר־קמצא לא היה הסילוק המבזה שלו מהמסיבה, אלא העובדה שחכמים צפו ולא מחו. אולי הם הרגישו שאין בידם למחות. אולי הם תהו מה להם ולזה. אולי הם היו מנומסים. לא רצו להרוס את המסיבה ולשרוף את המועדון. מה שבסוף קרה. אולי הגיע הזמן להיות פחות מנומסים. לא אחד כלפי השני, זה לצערי בא לנו בטבעיות מדי. אולי אנחנו צריכים לשבור בעצמנו את מחיצת הנימוס כלפי שמיא, לצעוק שכלו הקיצין. שדי, שמספיק. אולי הגיע הזמן לצעוק ולשאוג, לדרוש כמו תינוקות שצריכים שירימו אותנו כי אין לנו על מי להישען. אולי הגיע הזמן להגיד: עכשיו תביא משיח, עכשיו, תציל אותנו עכשיו. תוציא אותנו ממצרים עכשיו, תקרע בשבילנו את ים סוף. עכשיו. כי לנחשון בן עמינדב היה יותר מרווח בין האף למים ממה שאנחנו מרגישים. רק אתה יכול. עכשיו זה לא זמן להיות מנומסים. מנומסים נהיה בתור לבית המקדש. בקרוב ממש.