שווה סיפור: השבת תובעת את עלבונה

נפגשנו בפעם הראשונה בישיבה. היינו חבר'ה צעירים, שמתחילים להרגיש את העצמאות בישיבה הגדולה. כמו כולם, התחלנו ברגל ימין, נכנסנו לכל השיעורים, עשינו "שטייגען" (כינוי ללימוד פורה של הגמרא), הסתדרנו עם חברותות מצוינות, ולכאורה, הכל היה טוב, ואפילו יותר.

בהמשך השנה התחלנו להכיר זה את זה. כך התגבשנו לקבוצה של ארבעה חבר'ה. היינו מדברים, מתכננים יציאות משותפות בבין הזמנים. בסך הכל נהנינו זה בחברת זה.

אינני יודע מה היה הטריגר, ואולי לא היה באמת, אבל לאט-לאט התחיל רפיון כלשהוא בסדרי הישיבה. מבחינתנו, זה התחיל באחד מאיתנו, ופשוט התפשט כמו נגע רע. במקום שנעצור ונהיה "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק", נתנו לנושא דרור ונסחפנו, כל אחד בנקודה שלו ובזמן אחר.

זה לא קרה מהר כל כך, כמובן, אבל בשנה השנייה בישיבה זה כבר לא היה "זה". היה רפיון, והוא התחיל לבלוט ולהפגין נוכחות. הצוות עשה ככל יכולתו (במבט של בוגר, אחרי עשור אני מעז לכתוב את זה) כדי לעזור לנו ולהחזיר אותנו למסלול, אבל אנחנו כבר היינו בכיוון אחר.

ואז הגיע הקש של הגמל, ההוא שתמיד שובר את הדבשת. תכננו יציאה משותפת לאחר סיום סדרי הלימוד של אחה"צ. מובן שלא הגענו בזמן, נסחפנו... כשהגענו, המשגיח חיכה לנו בפתח הישיבה. "קחו את החפצים שלכם ותעזבו את הישיבה לשבוע ימים. בעוד שבוע נהיה בקשר".

עד כמה שכביכול ידענו שאנחנו על הקצה, שחרגנו מהכללים, ואפילו היינו מוכנים נפשית לסילוקנו מהישיבה, כך לפחות חשבנו, "בשורת" המשגיח נחתה עלינו כאגוז קוקוס על רקה חשופה. היינו בהלם. בעיקר היתה ההשפלה. עם כל הכבוד, כמה שדיברנו על היום הזה לפני, ולקחנו זאת בחשבון, עדיין, הזעזוע היה גדול.

אבל אנחנו צעירים מנופחי אגו. במקום להזדעזע במקום הנכון ולתפוס את עצמנו, הפגנו אדישות מעושה, חציפות יתר של גיל העשרה. החלטנו - אנחנו הולכים להישאר יחד - למצוא דירה ולצאת לחיים "משלנו", לחיות איך שבא לנו.

וכך התארגנו, שכרנו דירה והתחלנו, כל אחד מאיתנו, לחפש אפיק פרנסה, כדי שנוכל להישאר יחד ולחיות בצורה מיטבית. גם לאחר שבוע, אף אחד מאיתנו לא יצר קשר עם הישיבה. חשבנו שמצאנו דרור, רצינו לחוש אותו. גם כשהמשגיח התקשר וניסה לשדל (יאמר לשבחו, לא מובן מאליו), לבנו היה קשה כאבן. מיאנו לכל הצעה רוחנית כזו או אחרת, גם לדמעות של ההורים והמשפחה. הצבנו מחסום בלתי חדיר. היה נראה שזהו, התחלנו חיים חדשים.

שמרנו על קיום המצוות, אבל יצאנו מגדר "בני ישיבה". אבל "אם תעזבני יום, יומיים אעזבך". ככל שהתרחקנו מהחיים בישיבה, ונחשפנו לחיים אחרים, הבור הריק התמלא במרעין בישין, שקיררו את האמבטיה הרותחת אליה הורגלנו. היה כבר זלזול ניכר בקיום ההלכות, ומה שפעם היה קדוש - כעת כבר הפך לחומרה יתירה, שמי צריך לשמור אותה בכלל, רח"ל.

וכך, בערב שבת אחד, ישבנו ארבעתנו לאחר שבוע עמוס והכנות עמוסות לשבת, ופיצחנו גרעינים. אחד מאיתנו דיבר על משהו שהוא מתכנן לעשות ביום ראשון הקרוב, ואז השני היסה אותו: "שבת היום, אסור לתכנן דברים בשבת, לא תהיה לך ברכה בכך". ואז התחיל דיון סוער, האם אכן אסור, או שזו רק "המלצה". ואז, לצערי הרב, אמרנו: "בואו נבדוק את הנושא בעצמנו"... הגענו לכזה שפל, שאילולא המסקנה שהגיעה בסוף הסיפור, לא הייתי מעז לספר על כך. וכך ישבנו ותיכננו איך נצא יחד במוצאי שבת להופעה. צפינו מראש את כל הכשלים האפשריים. עדיין היינו מחוברים, ופחדנו מהתקלות האפשריות, לכן לקחנו בחשבון כל פיפס קטן וגדול. למשל: התנעת הרכב. החלטנו שבמקרה שהרכב לא יתניע, ניקח מונית, או תחבורה ציבורית. בקיצור, נעשה הכל כדי לעקוף את הכשלים, אם יהיו.

וכך כל השבת אנחנו מתכננים, מתוך כוונה יתירה...

מיד במוצאי שבת, התארגנו ויצאנו אל עבר האולם בו נערכה ההופעה שבה חפצנו. עלינו על הרכב, כל גופנו מלא אדרנלין, התנענו את הרכב – הרכב מתניע. התלהבנו, כמו ילדים בגן, ממש כך. הנה, מה שפחדנו ממנו לא קרה. הגענו אל המקום. אמרנו לעצמנו שוודאי יגמרו הכרטיסים, לפי התחזית הפסימית שמשהו צריך להשתבש, והנה - הכרטיסן הנפיק לכולנו כרטיסים. וכך לאורך כל הדרך אנחנו רואים אור ירוק לכל מה שאנחנו עושים. ואז, כשנרגענו, התחלנו לצחוק על האמונה התמימה שלנו, ועד כמה היינו פתיים, חלילה. הנה לא קרה דבר. עד כדי כך היינו יהירים, הרגשנו באופוריה של זחיחות הדעת וטיפשות נקלית. קנינו פופקורן וקולה, ציידנו עצמנו בכל מה שצריך ונכנסנו פנימה, אל ההופעה.

בעוד אנחנו צוחקים וממלאים פינו במשקה הממותק, האור באולם - שכבר הוחשך - נדלק כולו, וכרוז הודיע שעקב תקלה בלתי צפויה, ההופעה לא תתקיים היום. "אנחנו מתנצלים, ואתם מוזמנים להזדכות בקופות".

עכשיו, כמעט נחנקנו. זה לא היה צפוי. תכננו הכל - מלבד את זה. מקרה כזה הוא נדיר עד כמעט אפסי, ודווקא לכן לא חשבנו על הכיוון. היינו המומים. יצאנו החוצה, מצמצמים עיניים, לא מאמינים.

זו היתה סטירת לחי מצלצלת.

בחוץ המתינו אנשים בתור כדי להזדכות. כולם התפלאו מהמקרה, מרוב שזה לא שכיח. הבטנו זה בזה מרוב בושה. לפחות זה. קיבלנו תשובה ניצחת משמים. שבת דורשת את עלבונה.

ואנחנו? חזרנו שקטים לדירה. כל אחד מאיתנו התכנס לתוך עצמו. היה ניתן לחשוב שאחרי מקרה כזה, כל אחד מאיתנו ילמד את המסקנה המתבקשת ויעשה את המעשה הנכון: חזרה הביתה, לישיבה.

אבל לא. היצר הרע היה חזק מדי. עדיין לא התעוררנו, למרות הניעור החזק שאותתו לנו משמים.

הזמן חלף, וגם החבורה שלנו התחילה להתבלות. כל אחד מאיתנו המשיך את חייו בדרך שונה. היה אחד מאיתנו שלאחר תקופה עשה קאמבק וחזר אל מסלול הישיבה, ואנחנו התפזרנו לדרכינו. אבל כולנו צרבנו בבשר את יוקר השבת. כל אחד מאיתנו לקח את זה אתו הלאה.

אני בחרתי לחצות את הים ולהגיע לארצות הברית, שם היתה לי משפחה. תכננתי לגור שם ולעבוד בעסק משפחתי. היות שאני מיוצאי חאלב, הכללים היו ברורים מאוד, והייתי חייב לכבד. כך הגעתי כל שבת לבית הכנסת, ושם, כבוד בית הכנסת זה כבוד, עם כל המשמעות. אין סטייה, אין דבר כזה לדבר באמצע תפילה, זה אפילו לא במחשבה, יראת ה' והכבוד לבית ה' הם אחד הדברים שהחזיקו אותי למעלה והרימו אותי, קשרו אותי חזק אל בית אבא.

כך הייתי בבית המארחים, שומר על הכללים, ואפילו לאט-לאט מתחבר אליהם מעצמי. במקביל, התחלתי לעבוד בעסק המשפחתי, ועשיתי חיל.

ככל שהצלחתי יותר – כך גבר האימון בי, וניתנו לי יותר ויותר סמכויות. כך נהייתי אחראי על אחד מהסניפים. זה היה תפקיד מאתגר ומחמיא כאחד. זה כלל את כל הניהול של המקום עד הפיפס האחרון, ואני, פרפקציוניסט מושבע, החזקתי את הכל בצורה מעוררת התפעלות. העסק הלך ושגשג, וההכנסות מהסניף עלו בצורה משמעותית.

בגדול, נהניתי בארצות הברית, השתקעתי ושכחתי מהעבר הפחות נחמד שלי, רציתי להיות אמריקאי ליברל. אבל הקב"ה לא שכח אותי. הוא פשוט המתין לי. רצה אותי קרוב יותר, כמו שאני יכול להיות. ואז הגיעה השבת.

בשאר השבוע היתה לי דירה קטנה וחמודה אותה שכרתי, ובשבתות הייתי מתארח אצל קרובי. וכך באמצע הסעודה, קרובי מעלה על נס את היותי כה נאמן ומוכשר ואת הצלחתי בניהול הסניף, בעודי עוטה ארגמן של מבוכה קלה, פתאום שמעתי פיצוץ בתוך הראש.

לא יודע איך, אבל לא הפעלתי את מנגנון האבטחה - האזעקה של הסניף. מעשה שהכי הכי לא מתאים לי. אני הפרנואיד הכי גדול, והסניף גם נמצא באזור לא סימפטי בעליל. התוצאה היה ברורה.

לא ידעתי איפה לשים את עצמי. קרובי זיהה את המצוקה שלי, ובירר מיד אם הכל בסדר, ואני, מה אני אגיד לו? אהרוס הכל? אשתף אותו בנזק שעלול לקרות?

ואז החלטתי לשתוק. באותם רגעים הרגשתי כמו יד ענקית, רכה ומבהירה, מונחת על כתפי, והמקרה "ההוא" מהעבר שרציתי לשכוח צף ועלה לי.

השבת דורשת את עלבונה.

הבנתי את שעלי לעשות - לשתוק, ולא לחשוב על כלום, שום דבר מכל הנזק העלול לקרות. החלטתי לקחת את האחריות על הכל, ונכנסתי לזה.

זה היה קשה ברמה שלא ניתנת לתיאור. הייתי קרוע. החלטתי לקחת כדור שינה שיעזור לי. נכנסתי למיטה כדי לשכוח מהכל ולא לחשוב על כלום, וכך בבוקר, המחשבה הראשונה רצתה לקפוץ, אבל קמתי כארי, סילקתי הכל, ואמרתי ליצר שקודם תפילה, ואחר כך נדבר איתו... וכך המשכתי הלאה. בסופו של דבר הגעתי למוצאי שבת, אחרי שכל השבת לא חשבתי דבר על המקרה.

זה היה עצום וגדול ממני. הרגשתי את העזרה משמים שניתנה לי.

לאחר הבדלה דהרתי למקום. הכנתי את עצמי להכל, אבל בטחתי בה' שעזר לי עד היום, שיעזור גם הלאה.

הגעתי למקום, הוא היה נעול על מפתח, וכמובן ללא התראה של האזעקה. פתחתי את הדלתות, ו---

הכל היה מונח על מקומו. אף אחד לא פלש למקום, אף אחד גם לא ניסה.

ממש שמירה אישית משמים!

יתרה מכך, הגעתי בלילה לבדי לאזור שורץ אנשים לא מעלמא הדין. זה שיצאתי משם ללא נזק ברכוש ובנפש היה נס בפני עצמו. וכך גם העסק. כמובן, הפעלתי חזרה את מה שהיה צריך.

יצאתי החוצה, הבטתי לשמיים ואמרתי לאלוקים: "הבנתי – אני חוזר הביתה".