מחב"ד לקרישנה – ובחזרה. סיפורה המטלטל של נורית

"זאת אני", היא אמרה, שניה לפני שניתקתי את הטלפון.

כבר חשבתי שהצלצול הוא בטעות. דקה תמימה חלפה עד שדיברה. והאמת היא שרציתי לחבק אותה ולכעוס עליה בעת ובעונה אחת.

איך היא נעלמה לי ככה?! זה לא הוגן שנעלמה לי ככה! ואיפה היא היתה כל הזמן הזה?! זה לא הוגן שלא היתה כל הזמן הזה!

שבועות שלא ישנתי בגללה. כפרים שלמים חצינו, חזקי ואני, בשבילה.

דאגנו לה כל כך. אין לכם מושג כמה דאגנו לה!

"תודה", היא אמרה. "תודה, חני. תודה", היא חזרה ואמרה.

פחדתי לדבר.

ידעתי שאם אנסה לדבר, יצא משם בכי

ואני הרי לא בוכה ליד אנשים.

מה פתאום.

"את בביקור עכשיו בארץ, נכון?

ניפגש?!"

***

כמעט שכחתי כמה היא גבוהה וכמה חלק וארוך השיער שלה. היא נהגה לקלוע לי צמות בפאה, ואחרי זה גם לעצמה קלעה.

בדקות הראשונות רק תלשנו את הדשא של פארק הירקון. עוד לא הצלחנו לדבר. 

"היה במעצר וברח לסרי לנקה", היא אמרה לבסוף.

יכלתי לשאול אותה למה היא ברחה לי?!

ולמה היא סתרה את הדברים שלי ונתנה לי להרגיש מטומטמת ליד כולם?!

ולמה

ולמה

ולמה...

אבל פתאום כל ה"למה" התרוקן לי מהגוף. כי מה היא בכלל אשמה...

וכל כך אהבתי אותה!

כמו שתמיד אהבתי אותה.

אז רק דגדגתי את קצה אפה בדשא, והיא צחקה את הצחוק המתגלגל שלה. זה ששמעתי בחודשים הראשונים בהם היתה אצלינו, ושהפסיקה לצחוק ברגע שהכירה אותו;

את גורו קרישנה.

***

אפילו התיק של נורית השמיע קולות כשהיא נכנסה לבית חב"ד. היה שם קוף קטן שקפץ אליו בדרך משדה התעופה. כרסם לה את כל הפריכיות שדחפו לה בארץ. הנעליים הגבוהות שלה השאירו סימנים של בוץ על הרצפה. "אופס.. סליחה. אני אנקה"[ היא התנצלה בקול. חיפשה סמרטוט בכל המטבח.

היא הצחיקה אותי מהרגע הראשון; מפוזרת, צבעונית ומלאת חיים.

 "יודעת מה? בכלל לא בא לי על טרקים", היא סיפרה לנו כעבור כמה שעות.

"הבית חב"ד הזה שלכם פשוט מרתק אותי. וואו! זה מטורף לראות כמה חבר'ה נכנסים פה בשעה אחת וכמה הם שונים האחד מהשני", אמרה.

הניחה את הראש שלה על הכתף שלי.

כאילו היתה שם מעולם.

***

מאז לא נפרדנו.

"אני מ'המלאכיות של חני'", היא סיפרה בחיוך לכל מי ששאל אותה מה היא עושה בנפאל.

הצטרפה לבנות שמלמדות את הילדים, למסייעות לנו במטבח, לביקורי החולים בבקרים, לכל משימה ולכל מה שהיה צריך בבית חב"ד לאותו היום.

מאוחר יותר סיפרה לנו על  האח התאום שלה שנפצע קשה בשירותו הצבאי. היה זה בהיתקלות עם מחבלים באזור שכם. השברים ברגליים ובזרועות התאחו כעבור מספר חודשים, אבל אלה שבנפש עדיין פתוחים ומדממים. מאז לא יצא אחיה מפתח הבית.

"זו הסיבה שאני מבינה דבר או שניים בנפש האדם", היא אמרה, "ועל הספות שלכם פה? יש כל כך הרבה שיחות של נפש...".

ההורים שלה פחות התחברו לרעיון שהיא איתנו.

"רק שלא יחזירו אותך שם בתשובה", הזהיר אותה אביה.

"השתגעת?! בשביל זה נסעת עד נפאל?!", שאלה אותה אמה.

"זה בגלל שהם בכלל לא מבינים מה שהולך בבית חב"ד הזה!", שמעתי אותה מספרת למטיילים שרק נכנסו, "בגלל זה ההורים שלי מגיבים ככה. ועכשיו תעיפו כבר את המוצ'ילה מהגב ובואו לאכול את העוגיות שהכינו לכם פה הבוקר".

יום ראשון אחד ביקשה לצאת קצת לעמק קטמנדו.

ציידנו אותה באוכל שהיא הכי אוהבת ובהמון חיבוקים מהילדים שלנו. גם הם כבר נקשרו אליה עד מאוד.

***

נורית חזרה ביום חמישי, ושום דבר כבר לא היה כבעבר.

כמעט שלא זיהיתי אותה.

אש זרה בערה לה בעיניים.

"פגשתי מישהו. עם הרבה כוחות", היא אמרה לי לבסוף. "באתי להיפרד מכם. אני עוברת אליו...", הסיטה את מבטה ממני. הכתיפה את התרמיל על גבה ויצאה את הבית. גם כשרדפתי אחריה עם הריקשה, לא סובבה את ראשה לאחור. עלתה על האוטובוס ונעלמה.

-

מתברר שביום השני לטיול בעמק היא נתקלה במנזר קופאן, השוכן על ראש גבעה צפונית לבודהאנאת.

המנזר הוא ביתם של 360 נזירים, לאמות, מורים ועובדים המקדישים את חייהם ללימוד ותרגול הבודהיזם הטיבטי.

המוני נזירים התקהלו בחצר המקדש הבודהיסטי סביב דמות נמוכה בגלימה כתומה. "גורו קרישנה" לחש לה ביראת כבוד האחד מהם כששאלה מי הוא האדם הזה שכולם מתאספים סביבו.

"איש קדוש!", הסבירו לה, "הגיע מהודו לפני חודש כדי להנהיג את הקהילה שלנו".

לגורו קרישנה היו עיניים שחורות כמו פחם, יוקדות אל תוך עיניה. "אני רואה לך את הנשמה", הוא אמר לה כשניגשה אליו מתוך סקרנות. "יש בך בדידות שאף אחד לא רואה, וגם יש לך אח... שאת דואגת לו מאוד!", הוסיף. "בואי אלי לחדר. דרכך אני יכול לרפא גם אותך וגם אותו", לחש, ופנה מן המקום.

שעות המתינה מחוץ לחדרו שבקומה השלישית עד שתצא משם תיירת מצרפת, ואז נכנסה היא. יצאה משם רק לקראת ערב. מסוחררת, נסעה אלינו כדי לקחת את חפציה.

***

כעבור חמישה ימים הגענו אליה.

למנזר אנו לא נכנסים, אך ביקשנו לקרוא לה אל החצר. שעה חלפה עד שהיא יצאה אלינו, סתורת שיער. הליכתה איטית. עיניה אדומות מעישון חומרים. "אסור לכם לבוא הנה!", היא קבעה נחרצות  "זה יהרוס לי את כל הטיפול. אתם לא מבינים?".

כל מאמצינו לשכנע אותה לשוב אלינו עלו בתוהו.

בחלון הקומה השלישית עמד קרישנה והביט בנו, אחוז זעם. מבטו אש וגופרית.

ברגע שהרמתי אליו את עיני, הוא ברח פנימה.

***

"איפה הבת שלנו?", נבח עלי אבא של נורית בטלפון, "מה עשיתם לה? למה היא כבר לא כותבת לנו?... למה היא לא מתקשרת?...".

"איפה היא???", זעקה גם האם.

***

ככל שביררנו פרטים על גורו קרישנה, התבררה לנו תמונה מבעיתה.

הוא הגיע לנפאל מפונה שבהודו. שם קראו לו סנגיט. איש עם כוחות מרפא שאין להתווכח עליהם. רוקח עשבים לעישון ומזמן את רוחות המתים סביב המדורה. הכריזמה שלו היתה מדבקת. מאות נהרו אחריו, ביניהם גם צעירות רבות אותן דאג לקרב ביתר שאת...

התלונה הראשונה עליו למנהל האשארם בפונה הגיעה לפני שנה, מבחורה איטלקיה בשם ורוניקה. כמו שקורה במקרים רבים, התלונה שלה גררה אחריה גל של תלונות. דרכי הפעולה של סנגיט היו זהות: לרכוש את אמונן של הצעירות, לתת להן תחושה שהוא ואך ורק הוא מבין אותן ויכול לקרוא את נשמתן, לכשף אותן במילים יפות, לקשור אותן אליו במסווה של איש דת קדוש.

העשבים שהוא רקח להן לעישון, כביכול לצורך רפואה, טשטשו לחלוטין את שיקול דעתן.

הן היו כשבויות בידיים שלו.

הוא עשה בהן כרצונו.

מיד אחרי שהחלו האנשים בהודו לדבר, והרוחות לסעור, הוא שינה את שמו לקרישנה וחצה את הגבול מהודו לנפאל.

תוך מספר שבועות הצליח לסחוף אליו גם את ציבור המאמינים במנזר קופאן. שחט להם תרנגולות שהמשיכו לקרקר גם לאחר המוות, והשמיע להם את קולם של יקיריהם, שמתו כבר לפני עשרים שנה.

גם כאן הוא ריכז סביבו צעירות.

כעת לכד אליו גם את נורית שלנו.

גם היא הלכה אחריו כעיוורת.

***

שום דבר כבר לא ענין אותי באותם ימים!

כל מה שרציתי הוא להוציא מהחדר של האיש הרע הזה את נורית, ולהחזיר אותה אלינו!

חזקי גייס את כל הקשרים שנוצרו לנו במהלך השנים עם אנשי כוח וממשל, וסיפר להם על מעלליו של קרישנה, המתחזה לגורו קדוש ומנצל את מעמדו וכוחו לדברים רעים. הרי מלבד נורית, לה אנו דואגים, זה לא הוגן שיפגע בעוד בנות בנפאל.

בדרך לא דרך הצלחנו להביא איתנו את קצין המשטרה של קטמנדו אל מנזר קופאן.

***

"הם משקרים!", צרחה נורית.

"הם משקרים. הם משקרים. הם משקרים", הדהד קולה ברחבי החצר...

מכל החלונות זעפו עלינו האנשים.

"אני בכלל לא מכירה אותם. גורו קרישנה מרפא לי ולאחי את החיים, והשם שלי הוא כבר מזמן לא נורית!".

כמעט שלא זיהיתי אותה. עור פניה מקומט. הילוכה עקום. דמעות של דם זלגו מעיניה.

"הם משקרים!", רדף אחרי קולה, כאשר קצין המשטרה הנכבד הוביל את הגורו שלה אחריו אל הרכב המשטרתי כדי לחקור אותו ולבחון האם יש ממש בכל הדברים שסיפרנו לו.

"הם משקרים!", רדף אחרי קולה בחלומות

ובימים

ובלילות שלאחריהם.

***

כשאנשי המשטרה פשטו מאוחר יותר על חדרו של סנגיט/קרישנה, הם מצא בו כמויות עצומות של הירואין וקוקאין. כאלה שלא הותירו ספק באשר לטיבו של הגורו המזויף.

את נורית הוצאנו משם כשהיא בועטת לכל הכיוונים.

דוד שלה הגיע אלינו הביתה ביום שלמחרת כדי לקחת אותה לארץ. עד שהגיע הדוד, דאגנו להרעיף עליה אהבה. היא מצידה רק בכתה וגידפה אותנו על כך שהרסנו לה הכל.

כל ניסיונותי להרגיע אותה עלו בתוהו. רק טיפול תרופתי הרגיע אותה במעט. לבי יצא אליה.

***

כל ערב מחדש התקשרתי אליה מקטמנדו לישראל. היא לא ענתה. פעם אחת לקחה את הטלפון אחותה הקטנה. ביקשה בנימוס שאפסיק להתקשר.

"נורית לא מעונינת בקשר איתך", היא אמרה.

מהדוד שלה הבנו שהיא מטופלת במרכז שיקום יומי לנפגעי סמים. עם כל יום שעובר, היא מבינה עד כמה ניצל אותה אותו האיש ועד כמה הוא היה מסוכן בשבילה.

***

ועכשיו היא פה.

לידי.

חמש דקות מהבית שלה בתל אביב.

"אף אחת לא תפסה את המקום שלי על הספה בבית חב"ד. נכון?", היא חייכה אלי.

והניחה את הראש שלה על הכתף שלי.

כאילו היתה שם מאז ומעולם.