הקב"ס על הנשירה ממוסדות הלימוד: "זו הפכה להיות מכת מדינה, חייבים לעשות שינוי"

כבר 30 שנה שעוסק הרב ישראל אזולאי בחינוך. הוא הקים וניהל תלמוד תורה, והיום משמש בתפקיד קצין ביקור סדיר בעירו קריית שמונה. תפקידו הרשמי הוא למצוא מסגרת לימודית מתאימה לתלמידים הנמצאים במצב של קושי, ובימים אלה הצטרף הרב גם לשורת יועצי החינוך במחלקת "יהלום" בארגון הידברות. הבחירה לעבוד דווקא בתחום הזה, לא הגיעה משום מקום. ״זו הפכה להיות מכת מדינה״, הוא אומר בכאב. "אחוזי הנשירה הולכים וגדלים, והמצב מעיד על כך שמשהו חייב להשתנות. הרגשתי שאני חייב לתת מעצמי כדי להילחם בתופעה הכואבת הזו״. 

את סוגי הנשירה הוא מחלק לשניים. ״יש מצבים של נשירה גלויה - של ילדים שחוו קשיים מתמשכים ברמה הלימודית או החברתית, ועם הזמן מוצאים את עצמם מחוץ למסגרת. אבל יש מצב נפוץ פי כמה, והוא של נשירה סמויה. מדובר על ילדים שיושבים בכיתה, וכלפי חוץ נראים שקטים למדיי, אבל בפנים - הם פצועים וכואבים, ולאט לאט מתקשים לתפקד גם במסגרת הלימודית. זה יכול להיות ילד עם לקויות למידה שלא מקבל את העזרה לה הוא זקוק. הוא לא מרעיש יותר מידי ולכן נשאר מתחת לרדאר. יכול להיות ילד שהוא סתם כך לא כזה שפיץ, ואין מי שידחף אותו קדימה. על הילדים המצליחים יותר מרעיפים שבחים, ואילו הוא - אין מי שיאמר לו שהוא יהלום. ילד כזה לפעמים מרגיש כמו עציץ בכיתה, לא באמת טוב לו שם. את הנשירה אצל הילדים האלה לא רואים מיד, אבל כמה שנים אחר כך מתגלה הפער שנוצר".

(צילום: shutterstock)

נשירה סמויה

איך אפשר לעזור למי שנמצא במצב כזה?

"קודם כל לעצור את הרכבת הישנה. להפסיק להאשים את הסימפטומים למחלה - את המכשיר הנייד או את שעות הקימה המאוחרות בבוקר. אלה רק תוצאות של חוסר העניין בלמידה, ולא הן הובילו למצב. מה שמוביל אליו, לדעתי, הוא בעיקר היחס לילד. צריך להבין שכל ילד שיושב בכיתה הוא עולם בפני עצמו, ולכל אחד דרך הלמידה שלו. יש גם מספר לא מבוטל של ילדים שסוחבים קשיים רגשיים, הראש שלהם פחות פנוי ללמידה, וגם על זה צריך לתת את הדעת. חשוב לראות כאן את הנפש של הילד, הרבה לפני הציונים. כאשר ילד נכנס לכיתה - הוא צריך קודם כל לקבל חיוך ואהבה. בתקופה בה הייתי מחנך הייתי נכנס לשיעור וקודם יושב לפטפט עם התלמידים. אז הפסדתי חלק מזמן השיעור, אבל הרווחתי אותם שבועיים קדימה. הם הרגישו שיש מי שרואה אותם, יש מי שמקשיב להם, ומהמקום הזה - גם הלמידה היתה אחרת לחלוטין״. 

הארת הפנים של הרב אזולאי המשיכה למקומות נוספים. ״אני זוכר איך בזמן שהייתי מנהל ת״ת יצאנו לטיול עם התלמידים״, הוא ממשיך. ״כאשר הגיעה שעת ארוחת הבוקר, הוצאנו לחמניות וגבינות והמלמדים ואני התחלנו להכין כריכים לכולם. פנה אליי אז מלמד אחד ואמר לי שאין זה מכבודו של מנהל לעסוק בהכנת ארוחת הבוקר. עניתי לו - אדרבה, זו הדרך שלי להעניק להם אהבה, ועוד יותר מכך - כאשר הם רואים שגם המנהל דואג להם, הם יאהבו יותר גם את המורים וגם את התורה שמלמדים אותם". 

עם כל זאת, מבהיר הרב אזולאי, העיקר הוא במסר המגיע מכיוון הבית. ״זכורים לי הורים שבאו לשאול אותי איך לעודד את בנם שלומד בישיבה. ביקשתי מהם שבכל פעם שהילד יחזור לישיבה משבת בבית, הם ישלחו אותו ביום ראשון עם מכתב אוהב, ויתנו לו חיבוק דרך המכתב הזה. ההורים עשו זאת, והבן היה תולה בכל פעם את המכתב בארון שלו בישיבה. ערב אחד, כאשר הם הגיעו לביקור בישיבה, ניגש אליהם המשגיח. הוא אמר להם, 'אני מסתובב לפעמים בחדרים של הבחורים, ויצא לי לראות כבר כמה פעמים את המכתבים התלויים בארון של בנכם. מאז שראיתי אותם, אני מבין למה הוא שמח בלימוד שלו ופורח כל כך. אין לי ספק שזו תוצאה ישירה של העידוד שאתם מרעיפים עליו׳״.

(צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

בנוסף לעידוד, רואה הרב אזולאי חשיבות בשיתוף פעולה של ההורים עם הצוות הלימודי. "הכרתי פעם הורים שנהגו להטיח בכל פעם האשמות במערכת. זה לא שאין בעיות, אבל אי אפשר רק להאשים, צריך לאחד כוחות ולעבוד יחד. העניין הוא שיש כאלה שקשה להם לקבל את העובדה שהילד שלהם צריך עזרה משמעותית, וזו הדרך שלהם לברוח מהתמודדות. בכל אופן, עברנו עם אותו זוג הורים חצי שנה של שיחות קשות ולא הגענו לעמק השווה. כל זאת עד שביקשתי להגיע לבית המשפחה, לשבת איתם על כוס קפה בנחת. שינוי האווירה היה משמעותי, ומקום שהוא לא בית הספר נתפס כפחות מאיים. שוב פתחתי בפניהם את הדברים, והסברתי להם עד כמה חשוב להקשיב, כדי לקלוט את המסר. דווקא באותו ערב משהו נפתח, ואחרי השיחה הזו התחלנו סוף סוף לראות התקדמות. ההורים הסכימו לקחת את בנם לאבחון ומשם הצלחנו לעזור לו להתקדם".

מקרה נוסף שהגיע לפתחו של הרב, מחדד את הנקודה הזו אפילו יותר. "היה לנו מקרה של ילד, שהיה מדבר בחוצפה ומתנהג בצורה נוראית כלפי המורה שלו. הנושא עלה לשיחה עם ההורים שלו כמה פעמים, אבל המצב המשיך לחזור על עצמו. המנהל היה מתוסכל, המורה היה פגוע מאוד, ושניהם עמדו מיואשים מול המציאות הכואבת. כאשר ראיתי זאת, החלטתי גם אני לדבר עם ההורים. באותה שיחה הם סיפרו שמידי פעם הם יושבים בסלון יחד ומעבירים דברי ביקורת על המורה. הם חשבו שבנם לא שומע את השיחות האלה בגלל ששיחק באותו זמן בחדרו, אבל הילד שמע ועוד איך, וזה יצר גם אצלו שנאה כלפי המורה".

בשלב זה, ביקש הרב אזולאי מאותם הורים בקשה שהיתה נראית רחוקה מהמציאות. "אמרתי להם - קודם כל תפסיקו עם השיחות האלה, ואחר כך - תתחילו עם פעולה מתקנת. תנו לילד לבוא למורה מידי פעם עם איזו הפתעה - ממתק, פתק טוב, ציור - משהו קטן. ההורים אמרו לי 'השתגעת? מה זה יעזור?' הסברתי להם שאחרי המעשים נמשכים הלבבות, ושפעולות כאלה יכולות להוביל את הבן שלהם ליצירת קשר טוב מחדש. בהתחלה זה היה נראה כמו שיגעון, אבל העסק עבד. מאוחר יותר אמר לי המורה בדמעות, שהמציאות הזו של תלמיד שמשפיל אותו הורידה לו את כל הביטחון לעמוד מול כיתה. הוא היה מגיע הביתה כאוב כולו, לפעמים אפילו בוכה, והשינוי שנוצר לטובה שנוצר הרים אותו בחזרה. הוא נהג להדביק מאז ביומן שלו את הפתקים שהילד הביא לו, וכל יום לפני התפילה היה מביט בהם. השמחה שהביאו לו הפתקים האלה, עזרה לו להתפלל בהתלהבות".

"לא שמים לב אליי"

את תוצאות העשיה החינוכית, אפשר לראות לפעמים רק בהמשך הדרך. "הרבה פעמים רק בסוף כיתה ו' או אחרי שנער עבר כמה שנים בישיבה, אפשר לראות בבירור אם הוא פורח או מתפרק", מסביר הרב אזולאי. "לא כל אחד שובר את הגבולות מיד, ובכל זאת יש הרבה ילדים שמרגישים חנוקים כמו בבית סוהר. כאשר הבן שלי היה בישיבה, נהגתי לבוא לשוחח איתו מידי שבוע. אחרי כל פעם כזו, רדפו אחריי חברים שלו וביקשו גם הם לשוחח איתי. הם היו מספרים לי באופן ישיר דברים כואבים כל כך, שקרעו אותי מבפנים. בתוך בתוכם היה מטען נפץ, ולא היה מי שישים לב אליו. ההורים שלהם לא היו מספיק מעורבים בנעשה איתם. לא פעם אמרו לי ילדים 'ההורים שלי שמו אותי פה ולא שמים לב אליי בכלל'. לא היה מי שישאל אותם איך מה עבר עליהם באמת, איך הם מרגישים".

(צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

הרבה הורים ומורים רוצים, אבל מרגישים עמוסים מידי

"העיקר הוא לפנות לב, לפתוח אותו להקשבה לילד. ברגע שזה יקרה, יהיה גם זמן. אי אפשר לשים את הדגש רק על לימוד או על דף גמרא, צריך לראות למה הילד הזה מאחר, למה ההוא כבוי, למה יש אחד שהוא שפיץ בלימוד ובכל זאת מתמכר לגלישה באינטרנט. חשוב לדבר איתם בגובה העיניים, בשפה שלהם, ואם ילד כבר נופל - לא להרחיק אותו. הלימודים יחכו, הנפשות לא יחכו. הדבר החשוב ביותר הוא לתת להם נפש בריאה ושמחה. היה לי מקרה עם ילד מחינוך מיוחד שעבר התמודדות קשה בכיתה. אמו של הילד עשתה את הצעד הראשון, והרימה אליי טלפון כדי לבקש עזרה. הפניתי אותה לאנשי מקצוע מתאימים ומאז כל התמונה השתנתה. החלו לראות את הקשיים של הילד ולעזור לו. היא אמרה לי אז 'בחמש דקות שינית לי את העולם'. חשוב שהורים יהיו במקום הזה".

כדוגמא לחשיבות הקבלה של הילדים, מביא הרב את הכתוב בספר הושע. "ה' מצווה על הנביא להתחתן עם אישה פרוצה, והיא יולדת לו ילדים. לאחר זמן אומר לו ה' - גרש אותם, והנביא הושע בכאבו עונה שהוא אוהב אותם ולא רוצה לגרשם. שם מגיע המסר, ה' אומר לו - גם אני אוהב את הילדים שלי. נכון, יש ילדים שמציקים או מפריעים, ילדים שלא יכולים ללמוד, אבל אי אפשר לגרש אותם. הם בנים אהובים, עם כל מה שהם מביאים, ומהמקום הזה צריך לעזור להם".

עם לב ונשמה 

איפה נכנסים טיפולים רגשיים בתוך כל הסיפור הזה?

״טיפולים רגשיים הם בהחלט דרך לקדם, אבל לצערי השינוי המיוחל לא תמיד מגיע דרכם. הרבה מאוד הורים מספרים לי שהם לקחו את הילד לטיפול רגשי והמצב לא השתפר. הוא היה ברכיבה טיפולית, בשחיה, ועדיין נשאר עם הדיכאון או החרדות. צריך להיות שם עם יד על הדופק - לראות למה זה קורה. לפעמים הטיפול לא מתאים, היו פעמים ששאלתי ילד אם הוא נהנה בחוג והוא ענה לי 'אני שונא את זה'. בכלל, אם משהו בקשר עם ההורים לא משתנה - החסר הרגשי נשאר כפי שהוא. אז הורים לוקחים ילד למאה טיפולים, אבל כל מה שהוא צריך זה טיול עם אבא שלו. לפעמים שעה של יחד בשבוע שווה יותר מהכל. גם כאשר הטיפול כן עוזר, העיקר לא נמצא שם, אלא ביחס שהילד מקבל לאורך כל השבוע בבית".

דוגמא לחשיבות האהבה שעלינו להרעיף מביא הרב דרך ילד שרק החל את צעדיו הראשונים בבית הספר. "הוא היה היה אמור לעלות לכיתה א', אך אף בית ספר לא הסכים לקבל אותו, בגלל שהוא היה היפראקטיבי בצורה לא רגילה. אמו של הילד, אם חד הורית, היטלטלה לבדה לאורך תקופה בין מקומות שונים כדי לנסות להכניס אותו, והגיעה עם הסיפור שלה אפילו עד אמצעי התקשורת. גם אני עבדתי שעות נוספות במטרה לתת לו מענה. בסופו של דבר, ביקשתי להכניס אותו לכיתה מסוימת, עם ליווי צמוד שלי. דיברתי עם מנהלת בית הספר ועם המחנכת, וביקשתי מהן רק דבר אחד - לשפוך עליו את כל הלב שלהן, לא משנה מה הוא יעשה". 

מחנכת הכיתה לקחה את האתגר בשתי הידיים, והתוצאות לא איחרו לבוא. "היא שפכה עליו כל כך הרבה אהבה, באופן שאי אפשר אפילו לתאר״, מתאר הרב בהתרגשות. ״בחודש הראשון הוא עשה בעיות ואפילו ברח מבית הספר, אבל היא לא נשברה. לאט לאט ראינו איך משהו בתוכו נרגע. עם השנים השתלב הילד הזה בכיתה מיוחדת לעיצוב התנהגות, והקשיים שלו אובחנו באופן מדויק כדי לתת להם מענה. היום הוא מסיים כיתה ו' וכולו פורח. האהבה והחיבוק החם שנתנה לו המחנכת בתחילת דרכו, הם אלה שהרימו אותו. בכלל, היו כאן כמה אנשים שהצליחו לשנות גישה - צוות בית הספר, ראשי הוועדות אותם הוא עבר, ואפילו אמא שלו. הם היו עמוסים בהתחלה ב'לא לא ולא', ואפילו לא הצליחו לנתח את המצב. לאמא היה קשה גם עם הסיטואציה של הליכה לפסיכיאטר, והבנה שהילד שלה צריך טיפול מיוחד. אבל ברגע שהסתכלו עליו בעין טובה, צמח שם פרח של ילד".

לסיכום, אומר הרב אזולאי, "צריך להיכנס פנימה ללב של הילדים, ואת זה אפשר לעשות רק כשהלב שלנו פתוח. אני לא מדבר כאן רק על מקרי קיצון, אלא על כל אחד ואחד. להקיש על דלת החדר של הילד ולשאול מה נשמע, לא להסתפק בתשובה 'בסדר', אלא להעמיק ליותר מזה. אם נשכיל להיות שם עבור ילדינו, ולהקשיב באופן אמיתי לנפש שיושבת שם בפנים, זה מה שיצמיח אותם להיות אנשים בריאים בנפשם, ומתוך כך הם יוכלו לפרוח בשאר התחומים".