מי אמר שאת חייבת להיות מישהי, להגשים את עצמך כל שנייה ושנייה ביממה?

בתקופה שניהלתי ערבי שירה ליוצרות וגם ערכתי את כתב העת "קול. שירה. אישה", קבלתי המון שירים שרובם עסקו בנושא אחד: "תאהבי את עצמך".

באיזשהו רגע חשתי שהנפש מלאה בנושא. "כמה אפשר לדוש בסוגיה הבנאלית הזאת?", שאלתי, לרוב את עצמי, כי לא רציתי לפגוע בשולחות. לעיתים עייפתי מהקריאה, כי חלק מהשירים פשוט חזרו על עצמם, כמו עברו שכפול, והרגשתי שאני מדשדשת במסרים לעוסים שאיפה שהוא לא עובדים. כאילו מה? אם  מישהי תכתוב בפעם המאה "תאהבי את עצמך", תת המודע יבין שזה מה שהוא צריך לעשות? אולי הפוך, הוא יבין שיש בעיה, בלתי פתירה? אני הרי אמורה לאהוב את עצמי, אני בת של הקב"ה - של המנהל. ואם זה לא קורה, ואני מודה בזה, אני זורקת עצמות לייצר ההרסני, שאומר "לא רוצה שתאהבי את עצמך. לא רוצה, תתחנני וזה לא יקרה". כך לפחות חשבתי.

אפילו אמרתי לקהל שלי, שאנו מתאהבות בעצמנו כשאנו פועלות למען העולם. למען הזולת. נתתי דוגמא מוחשית לכך: נשים מהשכונה ביקשו ממני להעביר שיעור אף על פי שאיני רבנית, והדבר מילא אותי אהבה. אהבה לבוראי וגם לעצמי. ואחר כך גם העברתי סדרת שיעורים, כי נשים אהבו ונהנו ממה שאמרתי, והאהבה הפנימית שבי התעצמה. כמו שלהבת עולה מאליה. כך גם היא יקדה.  

המסקנה: אחרי המעשים נמשכים הלבבות. וזה נכון.

אולם אז, בורא עולם החליט שהוא מעמיד אותי ואת ההשקפות המנומקות שלי בניסיון. אבי נפטר בחטף. אחרי זה - שום דבר ממה שבאתי אתו במגע לא צלח. פתאום אין עבודה, אבל יש קורונה, וגם אין חברות שיעודדו, פה ושם מטופלת, אבל לא יותר מדי, פה ושם סדנת כתיבה, אבל לא בכמות ובאיכות שהייתי רגילה.

אבא זו דמות שמדביקה את כל המשפחה סביב שולחן אחד, אז פתאום כל אחד מהאחים די פרש לעיסוקיו. נוצר חלל, וגם בי פתאום עלו סדקים, התהוו לאט לאט בקיעים במידת הביטחון שהאמנתי שכבר רכשתי.

תראי, איך ההיא מצליחה ואת לא? תראי איך למרות הכל כולן דורשות את קרבתה. אולי את פשוט לא נחמדה? זהו אבד לך הקסם האישי, זה קורה להרבה נשים, זה קרה גם לך. מסרים נוראים הציפו אותי, והם עלו מתוכי. מידת הרחמים לעגה לי, עמוק מנבכי תת המודע חשתי נחותה. הייתי אומרת אפסית.

וכל ה"תאהבי את עצמך" לא עבד. שוב הייתי הילדה הזאת שאמרו לה כל הזמן "תלמדי ממנה", "תתנהגי כמוה", הילדה המבודדת שנלחמת נגד הזרם השוצף, ולרוב - ללא כל הצלחה.

החלטתי שכמו שלמה המלך, "בתחבולות תעשה לך מלחמה". אני מפסיקה להתנגד.

אמרתי לקול שלי: נכון אני כלום, אני אישה פשוטה, אין בשקי שום הישג שאפשר להתפאר בו, מה שעשיתי כבר עשו לפני ויעשו אחרי. אין לי שום דרישות, אני פועלת כי כך מצופה ממני, משתמשת בכישרונות שגם הם לא באמת שלי, הם ניתנו לי. ילך - טוב, לא ילך - גם טוב. הכי הרבה ננסה שוב.

השאיפה הכי גדולה שלי היא לאהוב את בוראי בכל דרך, ומתוך כך כנראה את עצמי. מעבר לזה, אני לא מצפה לכלום. ופתאום שקט. הגל האימתני נסוג.

לנגד עיני קרמה עור וגידים הילדה הדחויה שבי. פתאום היא לא פחדה להיות היא. התקרבתי אליה וחיבקתי אותה בעדינות גדולה. אימצתי אותה ללבי.

מי אמר שאת חייבת להיות מישהי, להגשים את עצמך כל שנייה ושנייה ביממה?

זאת לא העצמה נשית, זאת רמיסה שיטתית. תירגעי. תנשמי עמוק.

כך פינתי לה מקום, ואיכשהו היא התחילה להתרומם. לא בקצב שרציתי.

ושוב: מי אמר שיש קצב נתון?

הקצב כנראה משתנה. גם את זה למדתי תוך כדי תנועה.

אז כשהסירה שלנו עומדת לטבוע, טוב שנזרוק מתוכה דברים לא חשובים, ונשאיר את העיקרים. נפנה מקום.

בעיקר לפגיעות שבנו, בחמלה רבה אמונתנו בה.

בזהירות.

נשמה שנתת בי טהורה.

כל השאר בונוס.

הכותבת היא סופרת, יוצרת ומנחת סדנאות כתיבה טיפוליות בשילוב NLP.