כך גיליתי שבאבות ומקובלים הם לא תחליף לדבר האמיתי

חורף 2003. אנחנו זוג טרי, בסך הכל שנה אחרי החתונה, אבל החורף ההוא היה קודר מתמיד. "השמיים כבר לא כחולים כמו פעם", כמו ששר פעם זמר מלנכולי אחד. בשורת הילדים המיוחלת בוששה לבוא. ההורים נכנסו למוד של דאגה, הדודות החלו להתלחשש (לפחות אצלנו בדמיון), כל בשורה על ילד של זוג אחר היתה כמו חץ שמפלח את הלב, והחרדה שמא זה לא יקרה לעולם - לא הפסיקה לכרסם. מי שלא חווה את זה לא יוכל להבין, ככל הנראה, את עומק החשש. האם יכול להיות שלא יהיו לי ילדים לעולם? יתכן שלא אשאיר כלום אחרי? (ספוילר: ברוך השם, היום יש חמישה ילדים מדהימים, חכמים ומלאי אמונה).

אבל ידעתי בלב, בפנים, למה זה קרה לנו. סביב תקופת החתונה חשבנו שכרגע אנחנו עדיין לא היינו רוצים ילדים. אנחנו עוד צעירים, בינתיים נהנה מהחיים, ובכלל, מה הלחץ. בשבת חתן, כשיצאנו מבית הכנסת, בעלה של דודתי האהובה תמי, הרב גבריאל עשור, שם את ידו על כתפי ואמר: "נו, אז מתחילים את החיים האמיתיים, אה? אחריות, חיי נישואין, ילדים בע"ה".

"לא, עדיין לא היינו רוצים ילדים", אמרתי בטיפשות מהולה בשחצנות, וראיתי כיצד הרב עשור מחוויר קמעא. "למה?", שאל בזהירות. התחלתי לפרוס את משנתנו החלולה, על כך שאנחנו עדיין צעירים, ויש עוד זמן וכו'. "אתה יודע שיכול להיות שעכשיו הקב"ה רוצה לתת לכם ילדים, אבל בכך שאתם לא רוצים ולא מתפללים על כך - החלון ייסגר למשך כמה שנים". "מה הקשר?", חלקתי עליו משל היינו ברי פלוגתא בסגנון אביי ורבא, "אם יש בעיה חלילה, אז היא תהיה גם עכשיו וגם בעוד שנה". הרב עשור הסביר שזה לא עובד ככה, ויש זמנים שבהם הקב"ה נותן – וזמנים שבהם לא. ואם נסגור את החלון, מי ערב שכשנרצה זה יהיה אפשרי? אולי רק בעוד שלוש שנים החלון ייפתח מחדש? אבל ברוב רדידותי לא ממש הקשבתי, וכך המשכתי לצעוד לעבר הבור בעיניים פקוחות.

ואז קרה בדיוק מה שהרב עשור העלה כאפשרות: בשורת הילדים בוששה מלהגיע. עוד חודש ועוד דמעות ועוד אכזבות איומות. בינתיים בריתות של אחרים הלכו והצטברו באופק, ועבורנו זו היתה משימה כמעט בלתי אפשרית. לא היה אפשר להיעדר מבריתות של בני דודים שגדלתי איתם. מצד שני, גם ההגעה היתה סיוט. אז הגענו ורק חיכינו לברוח מכל איחולי ה"בקרוב אצלכם" (אגב, מסר חשוב לכל המאחלים הסדרתיים למיניהם: נכון שכוונותיכם טובות, אבל תעשו טובה ותוותרו על זה. איחולי "בקרוב אצלכם" רק מכאיבים יותר, מחדדים את המתח וממחישים עד כמה אתה חריג בנוף המחויך).

בשלב הזה עשינו טעות נוספת. לא היה לי ספק שכל הסיטואציה הזו היא איתות על כך שאני צריך להתקרב ליהדות, לשמור מצוות ולהתחיל לחיות כמו שאני באמת מאמין. תמיד היתה לי אמונה, תמיד ידעתי שזו דרך החיים הנכונה, אבל היו הרבה דברים שהפריעו: ההרגלים, הקריירה בעיתונות החילונית, בעיקר העצלנות. וכמו כל יהודי טוב, חיפשתי גם כאן קיצורי דרך. "למה לחזור בתשובה מלאה?", חשבתי לעצמי, "אלך למקובלים ובאבות שהתפרסמו ביכולותיהם לרפא חולים ולהביא ישועות, אקבל ברכה או קמע - ואני מסודר".

וכך החל מסע מעורר תקווה (בהתחלה) ומתסכל (בסוף) בין מקובלים ובאבות. האחד נתן לי קמע עטוף בניילון נצמד, השני הורה להדליק כל יום נרות לאליהו ואלישע הנביא, השלישי בישר לנו בביטחון אין-קץ שהישועה תגיע תוך חודש-חודשיים גג (ובפועל זה קרה הרבה אחרי), הרביעי יעץ לנו בעניינים רפואיים, שהתגלו כלא נכונים בעליל מאוחר יותר. לאט לאט התיאוריה שבניתי ביני לבין עצמי על קיצור הדרך האופטימלי, קרסה לתוך עצמה.

וכאן, כשהבנתי שטעיתי בכתובת - החלטתי לחזור בתשובה באמת, בהדרגה, אבל עם יעד ברור. הבנתי שאף אחד לא יכול להבטיח שמשהו יקרה, וגם הבנתי שרב צריך לברך, לייעץ, להתפלל - אבל לא לנבא עתידות, לא לנקוב בתאריכים ולא לתת לי תחושה שמספיק לבוא אליו, לענוד צמיד אדום, לזרוק מפתחות לים או לעשות פעולות קטנות כאלה ואחרות – ואני מסודר. באותה נקודת זמן הבנתי שהגיע הזמן לדבוק ברבנים ידועים שמפורסמים בגדולתם התורנית ובקרבתם לגדולי הדור, ולא על כאלה שגובים כסף ויש להם יח"צנים נמרצים וחלקלקים שמספרים על נפלאותיהם וישועותיהם. הבנתי שצריכים להבדיל בצורה ברורה מאוד בין רבנים אמיתיים שמנסים לחזק אותך ולהוביל לדרך האמת, לבין "מקובלים" שמתיימרים לעשות הוקוס-פוקוס וכביכול לקצר עבורך את הדרך.

לימים ראיינתי את הרב זמיר כהן בתוכנית "מקום לשאלה", והקדשנו לכך פרק שלם, "באבות ומקובלים", כולל הדרכה כיצד ניתן להבדיל בין באבות לבין רבנים וצדיקים אמיתיים (חפשו את הפרק באתר הידברות). כאן הבנתי עוד יותר שאין קיצורי דרך. הקב"ה רצה שאתחיל להניח תפילין, שאלמד תורה, שאשנה את אורח החיים שלי. הוא לא רצה שאעמוד בתור במשך שעה, אכניס שטר של 200 שקלים לקערת שטרות, ואשמע נבואות באווירה מיסטית משהו, בחדר מלא נרות. זה לא באמת רצון השם. הוא רוצה שאחזור אליו על מלא.

מהחוויה הלא נעימה הזו, שהסתיימה כעבור 3 וחצי שנים בלידת תאומים (היי, איתמר וטליה! אני מקווה שאת הטור הזה אתם קוראים לפחות) ולאחר מכן בעוד 3 ילדים מקסימים, למדתי שהקב"ה רוצה את הלב שלנו, את המצוות שלנו, את ההתמסרות שלנו. "אני אומר לך עכשיו, בזמן אמת, עוד לפני שזכינו לישועה", אמרתי לאשתי באחת מההליכות הרבות שלנו ביחד, באותה תקופה מורכבת, "אני שמח שהקב"ה נתן לנו את הקושי הזה. אם זה לא היה קורה, לא היינו מתחזקים היום. אני אומר לו תודה כבר עכשיו. הסבל שווה את זה, העיקר שהרווחנו את הייעוד שלנו בחיים, את האמת, את האמונה. המסע הזה שווה את הכל".