מה נותן לך את הכוח לצנוח?

לפני תקופה שוחחתי עם אחי היקר, שסיים את שירות המילואים שלו כחובש קרבי בסיירת הצנחנים.

כששאלתי אותו מה הרגע שהוא הכי זוכר מכל תקופת השרות, הוא ענה לי: "תמיד לפני ההמראה, כשהתפללתי תפילת הדרך לצנחן - כל הצנחנים בפלוגה ענו "אמן" בכל לבם. אני זוכר עד כמה זה ריגש אותי בכל פעם מחדש, איך לפני שניה, כשעוד היינו על הקרקע, חברים שלי מהפלוגה התווכחו איתי על מציאות ונוכחות ה' בעולם, ואחרי מספר רגעים, כשהיינו בין שמים לארץ - האגו נשאר למטה.. פתאום כולם מבינים שלא רק כשאנחנו בשמים אנחנו קיימים בחסדי ה', אלא גם על פני האדמה אי אפשר להתקיים בלי חסדי ה'. רק מה? בין שמים לארץ ה'קליפות' מכסות פחות, מסתירות פחות. מפנימים ומרגישים יותר את העובדה ש'מלוא כל הארץ כבודו'. כשהתפללנו יחד ובאחדות לפני יציאתנו למשימה הצבאית, קיווינו ויחלנו לזה שנחזור כולנו יחד כאחד בריאים ושלמים".

כשדיברנו על הצניחות, אחי נזכר וסיפר לי שלפני הצניחות, כולם נכנסים ל"הרקולס" ונדחסים כמו סרדינים. כאשר מגיעים לגובה 400 מ' מעל פני הארץ – מתקבלת הפקודה לעמוד בסדר ולהתכונן לקפיצה.

בכל אופן, כשמגיע הרגע לקפוץ, המפקד עומד ליד הדלת הנפתחת ופוקד "קפוץ", אח"כ למישהו אחר שמתקרב לדלת הפתוחה שוב אומר - "קפוץ". הכל מהיר. בד"כ נוחתים בלילה, שלא יבחינו, כך שהכל חשוך, וטס במהירות.

באחד האימונים הראשונים, אחד מחברי, לא היה מסוגל לקפוץ. המפקד אומר "קפוץ", והוא לא קופץ. ושוב - "קפוץ! אנחנו מפספסים את המטרה! כולם צריכים לנחות במקום המיועד, אחרת האויב יעלה עלינו, מהר- קפוץ!".

לא קפץ... נכנס לחרדה. העבירו אותו מיד אחורה והמשיכו בצניחות.

לפעמים בחיים מרגישים שאנחנו צונחים, שאין לנו כוח לבצע את כל המטלות שהחיים דורשים מאיתנו, אבל החיים מבקשים שנמשיך "לקפוץ".

"אח"כ הוא קפץ, אחרי כולם", אחי המשיך לספר.

בסוף, מבינים, שצריך להמשיך. אבל מה נותן לנו את הכוח להמשיך? כשהכל נראה חשוך ומבולבל בתוך כל האנדרלמוסיה הזאת?

כשאנו יודעים שצריכים אותנו.

כשנכנסים לשטח אויב, ורואים את המוות מול העיניים, תוך כדי אתה מזכיר לעצמך שיש בורא לעולם. כשהחיים שלך עומדים בסכנה, אתה מרגיע את עצמך שאתה מקיים את רצון ה', אתה נלחם את מלחמת ה' ומגן על תושבי הארץ.

בחיי היום יום, לא רק האנשים שסביבנו צריכים אותנו, אלא יותר מכך, ה' ברוב ענוותנותו בחר שהוא "יצטרך" אותנו, את קיום המצוות ולימוד התורה שלנו כאן בעולם.

אם ה' היה רוצה, הוא יכול היה להביא גאולה לעולם. אך בכוונה הוא בחר שאנו נהיה שותפים שלו בבריאה. בכל מצווה שאנו מקיימים – אנו מורידים אור אלוקי לעולם שאפילו המלאכים הכי קרובים לה' אינם מצליחים להוריד שפע של אור כזה. אם ה' היה רוצה, הוא היה בורא אותנו מלאכים, אבל חשקה נפשו דווקא במורדות ובעליות שלנו. הנפילות מוכיחות שאנחנו בסך הכל בני אדם, נופלים, קמים, אנושיים.

דווקא אחרי כל ירידה, נבחר בו מחדש ונתרומם. שנזכה להתרומם ולשוב לה', כל רגע מחדש.