פרשת עקב: אנחנו מבוטחים ב"פוליסה אלוקית". הבה נפרע את הצ'ק

הפסוקים הראשונים של פרשת עקב הם המשך ישיר של סוף הפרשה הקודמת, פרשת ואתחנן, והם מעבירים מסר עוצמתי לכל אדם.

פרשת ואתחנן מסתיימת בפסוקים הבאים: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה להשם אֱ‑לֹהֶיךָ. בְּךָ בָּחַר השם אֱ‑לֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק השם בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם, כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים. כִּי מֵאַהֲבַת השם אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא השם אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם (דברים ז', ו'-ח'). הקדוש ברוך הוא חשק בנו לא משום שאנו מרובים, אלא מאהבתו אותנו, ומשום שהוא שומר את השבועה שהוא נשבע לאבותינו.

השבועה שנשבע בורא עולם לאבותינו עלולה לגרום לטעות גדולה. וכדברי הרשב"ם על פסוקים אלו: "ושמא תאמרו, הואיל ונשבע לאבותינו לתת לנו את הארץ, למה הוצרכנו לשמור מצוותיו, כי יעשה מה שהבטיח מכל מקום". כלומר, עם ישראל הרי "מבוטח" ב"פוליסה" אלוקית – בשבועה שהוא נשבע לאבותינו. אם כך, למה לנו להתאמץ ולקיים את תורתו ואת מצוותיו? למה שלא נסמוך על ההבטחה העתיקה שהגאולה בוא תבוא והכל יהיה בסדר?

כדי לעקור את המחשבה הזאת, ממשיכה התורה: וְיָדַעְתָּ כִּי השם אֱ‑לֹהֶיךָ הוּא הָאֱ‑לֹהִים הָאֵ‑ל הַנֶּאֱמָן, שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר. וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ, לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם (ט'-י"א).

ממשיך הרשב"ם ומפרש באופן מופלא: "על זאת אני משיב לכם, כי אם לא תשמרו מצוותיו – לא תירשו את הארץ, והוא לא יעבור על שבועתו, כי זו היא מידותיו, שומר וממתין הברית והחסד שנשבע לאבות, לקיים מה שהבטיחן עד אלף דור, לאותו דור שיהיו אוהביו ושומרי מצותיו". וכאן מתחילה פרשתנו: וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר השם אֱ‑לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. וממשיך הרשב"ם: "לך ישמרנה, ולא ימתין עד אלף דור... ואם לא תשמור המצוות, לא ישמור לך אלא לדור אחר".

ביאורם של דברים: הברית וההבטחה של הבורא על גאולת בניו הם כמו צ'ק ביטחון הממתין לפירעון. על הפירעון הזה אנחנו אחראים, כל אחד מאתנו, אם נשמע לקול השם אלוקינו. אם לא נגרום לכך שהדור הנוכחי יזכה לקיום ההבטחה, היא תתממש בדור הבא, והברית האלוקית לא תופר.

נשים לב למילה "לך" – וְשָׁמַר השם אֱ‑לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית. שמירת המצוות שלך תביא לכך שהברית תתקיים אצלך ובתקופתך. השבועה עומדת בעינה, ועל ידך היא תוכל להתממש, אם רק תרצה בכך.

ההפטרה מביאה את דברי הנביא ישעיהו, המלמד את עם ישראל איך להתמודד ולהתנחם כשהקשיים יפקדו אותו בדרך הארוכה והנפתלת של הגלות: שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי השם, הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם, כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ (ישעיהו נ"א, א'-ב'). הנביא מדגיש שאברהם "אחד קראתיו". יחידי היה אברהם בארץ כנען, ובורא עולם ברך את זרעו והרבה אותו. כשם שההיסטוריה היהודית החלה את דרכה באדם אחד, כך הבטחות הגאולה העתידה יתקיימו בזכות אדם אחד שיניע את הכל – "ושמר השם אלוקיך לך את הברית." האחד הזה הוא אתה. אחריות גדולה מוטלת על כל אחד מאתנו.

איך עושים את זה בפועל?

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן (י"ב) – "אם את המצוות שאדם דש בעקביו תשמעון" (רש"י). הביטוי "דש בעקביו" הוא מפתח להבנת הדברים: העקב הוא המקום הנמוך ביותר בגוף האדם. הוא גם גס ופחות רגיש מבחינה עצבית ביחס לשאר הגוף. מצד שני הוא נושא את כל כובד הגוף. בעבודה הרוחנית יש לעקב מקום של כבוד. הראש והשכל מסמלים את המחשבה, ההבנה והתכנון. הלב מסמל את ההרגשה והרצון. העקב לעומת זאת מקבל פקודות ופשוט מבצע – אומרים לו ללכת והוא הולך. העקב מסמל את המעשים שאדם עושה באופן אוטומטי, בלי לחשוב ובלי לתת את הלב.

במהלך היום אנו עושים מצוות רבות כל כך, שהן כבר בבחינת הרגל. וזה טוב, שהרי ההרגל הוא אחד הדברים הבסיסיים בחיים, כאותו עקב. אולם בהרגל יש סכנה של איבוד הלב, איבוד המשמעות. לכן, אומרת התורה, כצעד ראשון, השבועה תישמר עבורנו בזכות המצוות שאנו עושים בין כך ובין כך, אבל עלינו להתחיל להכניס אל תוכן את ההבנה ואת הרגש.

המילה "דש" אף היא מדויקת להפליא. מלאכת הדישה היא מלאכה של דריכה ברגליים. החקלאי מניח את אלומות התבואה על הקרקע ודורך עליהן שוב ושוב. מלאכה זו היא הפשוטה מכל מלאכות השדה. כל שצריך הוא לדרוך, בלי מחשבה ובלי תכנון. אבל מצד שני, הדישה מגלה את כל הטוב שבתבואה, היא מפרידה בין הגרגירים הטובים לבין המוץ והקליפות. היא חושפת את האוכל מתוך הפסולת.

אותם מעשים שאנו דשים בעקב הם המאפשרים את עבודתנו הפנימית, אולם התנאי הוא שנכניס את הלב אל אותן מצוות.

הבה ניטול לפחות מצוה אחת שאנו מורגלים בה, ונכניס לתוכה לב ורגש כדי להצמיח את העולם הרוחני שלנו. ניקח לדוגמא את מצוות ברכת המזון המוזכרת אף היא בפרשתנו (דברים ח', י'): התורה מצווה על מי שאוכל לחם כדי שביעתו לברך ברכת המזון (חכמים תיקנו לברך החל משיעור כזית). ברכת המזון מורכבת ממספר ברכות. השנייה היא "ברכת הארץ"; ברכה זו תיקן יהושע בן נון (ברכות מ"ח, ב'). זהו נוסח הברכה: "נודה לך השם א‑להינו, על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ועל שהוצאתנו השם אלוהינו מארץ מצרים, ופדיתנו מבית עבדים, ועל בריתך שחתמת בבשרנו, ועל תורתך שלימדתנו, ועל חוקיך שהודעתנו, ועל חיים, חן וחסד שחוננתנו, ועל אכילת מזון שאתה זן ומפרנס אותנו תמיד, בכל יום ובכל עת ובכל שעה".

נשים לב: אדם אכל פרוסת לחם, והוא מודה לאלוקיו על הלחם, על יציאת מצרים, על הברית, על התורה, על עצם החיים, על יפי העולם וחנו, על החסדים המקיפים אותו מכל עבר. ובהמשך: "ועל הכל השם אלוקינו אנחנו מודים לך ומברכים אותך..." הוא אומר תודה על הכל!

זוהי צורת ההודאה. יהודי אמור להודות לבוראו על כל דבר ודבר בחייו (רבי ירוחם ממיר, "דעת תורה" על פרשת כי תבוא). מדהים כמה התבוננות ורגש אפשר להכניס אל תוך דבר כל כך נדוש – אכילת פרוסת לחם.

ברכת המזון היא מצוה שרובנו דשים בה פעמיים ביום. הבה נעשה זאת בהתבוננות ובמחשבה ונצליח לגלות תבואה משובחת בנפשנו פנימה.

אם נתחיל לצעוד עקב בצד אגודל בדרך זו, נזכה ל-וְשָׁמַר השם אֱ‑לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית, לנו ובתקופתנו. וכדברי הנביא בהפטרה: כִּי נִחַם השם צִיּוֹן, נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ. וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן השם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה (ישעיהו נ"א, ג').