סיון רהב מאיר: מדריך הפרשה לחופש הגדול

איזה הבדל קיצוני היה השבוע בין החדשות על ירושלים – שני פצועים קשה בפיגוע באזור העיר העתיקה – לבין הקריאה בתורה על ירושלים בשבת שעברה רק יום קודם.

השבת האחרונה, שמכונה "שבת נחמו", היא הראשונה ברצף של שבע שבתות נחמה. בכל שבוע קוראים הפטרה מנחמת ומרגשת שבליבה ירושלים.

אז אלה המילים שקראנו בשבת בבוקר, מילים שכל כך מתאימות לירושלים היום: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹוקיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַ‍ִם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ".

אבל אנחנו לא אמורים רק לנחם את ירושלים. להיפך. היא אמורה להיות מקור לנחמה לכל האנושות. עיר שהוא מודל, אור לגויים. כשקוראים את שבע הפטרות הנחמה מבינים שהמצב בירושלים משפיע החוצה. שאם לא נדע לשמור בה על ביטחון ושלום, שאם הטוב לא ינצח בה את הרע – זה יקרין על כל העולם כולו. הנה רק כמה מהפסוקים האלה:

"עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַ‍ִם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה".

"עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלַ‍ִם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא".

"לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה".

רפואה שלמה לפצועים, ושנזכה לראות את כל הנבואות המנחמות האלה מתגשמות בימינו.

המחברת

תודה על הזכות לספר סיפורים כאלה. כך כתב לי יחזקאל ליפשיץ: "השכן שלי ביישוב מצפה יריחו, יוסף פרל, נפטר. באתי לנחם את אשתו ובנו, והם הראו לי מחברת מיוחדת.

"לסבא של יוסף קראו הירש ליבוביץ'. הוא חי ליד מוסקבה, בשיא הקומוניזם. לפני שנפטר לקח שש מחברות זהות וכתב בכל אחת את כל מה שהוא יודע על יהדות. כל ילד שלו קיבל מחברת והתבקש להעביר אותה לדור הבא. המשפחה התפזרה. יוסף הוא אחד הנכדים. הוא עלה לארץ, למד בישיבה ושמר על המחברת מכל משמר, כי לא ידע על עותק נוסף ששרד.

"השבוע יוסף נפטר, והמחברת העתיקה והמרגשת של הסבא, שכתובה ברוסית ובאידיש, עברה בין המנחמים. זו צוואה של אדם שכותב בצער שהוא היהודי האחרון בעולם. הוא מקווה שאולי אחד מצאצאיו ירצה לפחות לשמוע את ההיסטוריה של העם היהודי, וימצא משמעות במילים שלו, אבל מבין שאין הרבה סיכוי שזה יקרה. לדבריו, אם מישהו אחד ישתמש במחברת הזו, זה ייתן מנוחה לנשמתו בעולם הבא.

"הוא מתחיל מחג הפסח, עובר דרך כל החגים, ובעצם מלמד את הנכדים את כל ההיסטוריה היהודית דרך מעגל השנה, ומוסיף גם מנהגים משפחתיים שראה אצל סבא וסבתא שלו.

"הוא כותב על התורה, על כמה היא יקרה יותר מזהב, וכמה היא מחיה את הנשמה. לבסוף הוא כותב גם הרבה על הגלות הקשה ועל הגאולה שהוא לא מפסיק לצפות לה".

ספק אם הירש, הסבא של יוסף, דמיין מציאות כזו: הוא לא יהיה היהודי האחרון. דווקא הקומוניזם הוא שיעבור מן העולם. נכדו יעלה לארץ למדינה יהודית, והמחברת שכתב במאמץ רב תשרוד, תנחה את חייו של הנכד, וגם תתפרסם, בטקסט שאתם קוראים.

פרק ב'

יעל שבח, שאיבדה את בעלה הרב רזיאל בפיגוע, כתבה לי הלילה: "זו עונת החתונות, וגם אני חוזרת מחתונה, אבל בכזו - עוד לא הייתי. אפרים רימל איבד את אשתו ציפי ואת בתו הקטנה לפני כשלוש שנים בתאונה בכביש 443, כשנהג פלסטיני נסע במהירות מופרזת וקיצונית. אפרים נותר משותק בפלג גופו התחתון. איילת קולמן איבדה את בעלה עדיאל בפיגוע. שניהם נישאו הלילה.

"בחופה, איילת התיישבה על כיסא, כי אפרים בכיסא גלגלים. היא פשוט ישבה לידו כל החופה, וזה אומר המון. מולם עמדו כל כך הרבה חברים ובני משפחה ורקדו לכבודם. מדהים בעיני שבני המשפחה המורחבת של עדיאל ז"ל ושל ציפי ז"ל הגיעו בהמוניהם והיו שם, שמחים בשמחתם.

"זה היה ערב שבו הבכי והשמחה התערבבו כל הזמן, והייתה תחושה שהעולם הבא והעולם הזה מתחברים. הרגשתי שחתונה כזו של שני אלמנים היא סוג של זעקה שלנו לאלוקים. הם בעצם פותחים פרק ב', למרות כל מה שעברו. הם החליטו לעשות את המיטב עם הרע שקרה להם. לאסוף את הרסיסים, להתנער מעפר. הרי אף אחד מהם לא רצה להגיע לסיטואציה הזו מלכתחילה, אבל הם נועדו לעבור זאת ביחד. הסתכלתי עליהם ואמרתי: הקדוש ברוך הוא, מה עם פרק ב' איתנו, עם ישראל, אחרי כל מה שעברנו?

"אני חוזרת הביתה מלאת כוחות. הלוואי שהאנרגיה שהייתה שם תיגע בכל מי שקורא".

מדריך הפרשה לחופש הגדול

את נאום הפרידה של משה רבנו אנחנו קוראים בשיא החום והקיץ, כשמיליוני ילדים נמצאים בחופשה. פרשת השבוע, פרשת "עקב", מציעה כמה עקרונות זהב לחיים, שמתאימים מאוד לחופש הגדול:

• וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ – הכול זמין היום, יותר מאי פעם. כל הטוב וכל הרע. לא כל הזבל צריך להיכנס לנו לסלון, למכשיר וגם ללב. כמה קשה וכמה הכרחי לדעת לסנן, לפקח ולומר ״לא״.
• כִּי ה' אֱלֹוקיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה... אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ – אלפי שנים יהודים קראו בתורה את הפסוקים האלה וראו מהחלון את תימן או רוסיה. הם יכלו רק לדמיין. בחופש יש לנו הזדמנות לטייל ולהכיר מקרוב את הארץ הטובה הזו.
• עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה, וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה – כך הפרשה מתארת את אלוקים, הדואג לחלש ולנזקק, ומבקשת שנלך בדרכיו. בחופש יש אינספור אפיקים לחסד, צדקה, עזרה והתנדבות, גם בתוך הבית פנימה.
• פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים – הפרשה מתארת רגעי פיוס: אחרי חטא העגל ושבירת לוחות הברית, אלוקים נותן למשה את הלוחות השניים. פרשנינו לומדים מהסיפור הזה על חשיבות הסליחה והכפרה, על היכולת למחול ולהשלים. אנחנו בתקופה דחוסה, צפופה ומתוחה. לא משנה כמה רבנו וכמה כעסנו, תמיד אפשר לסלוח, ולהתחיל מחדש.

חופשה נעימה.

גם בשיא המריבה

מאז שקראתי את הרעיון הזה, הוא כבר הועיל לי כמה פעמים: אפילו בשיא המריבה, צריך לשים לב מה אומרים. השפה שבה אנחנו משתמשים עלולה להחריף את המצב עוד יותר.

בפרשה משה רבנו משחזר באוזני העם את חטא העגל, אבל שימו לב איך הוא מתאר זאת. הוא לא אומר מפורשות את המילה עגל. בפרשה כתוב רק שהעם "עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה״. פרשנינו מסבירים שמשה נזהר בכבודם של בני ישראל, ולא רצה להזכיר דבר מגונה כל כך.

אנחנו חיים בעידן של כנות-יתר, של בוטות, של ישירות, ולכן זאת תזכורת כל כך חשובה: זה לא חסרון להיות רגיש ומכבד. זה יתרון.

אם יש בינינו קשר נצחי, ברית, עתיד משותף, כמו בין אלוקים ועם ישראל, אם רוצים למחול ולסלוח ולהתקדם – עדיף לטשטש ולמזער, לא להשפיל ולא להזכיר נשכחות. אפילו על חטא העגל אפשר לדבר בלי המילה עגל, כדי לא להעליב. הרי המטרה היא לא לנצח בוויכוח, אלא להמשיך ביחד.