אפרת ברזל על השקט של האמהות: כשאנחנו מקבלות שקט, אנחנו מקרינות

שקט.

חופש.

ואני חושבת לעצמי, האם התפילות של הבנים בבקרים של בין הזמנים, או אולי בכלל תפילות בוקר של חופשות, הן אותן תפילות של ימי חול רגילים.

ועונה לעצמי מיד שלא.

עבורנו. הבנות.

בנים, תסגרו עיניים עד עוד שש עשרה שורות ותחזרו. בלי להציץ.

אני באמת אוהבת אתכם, יקרים, באמת אוהבת את הכובעים שלכם, את התיקים של התפילין שלכם. יפה הרקמה שבחרתם ועליה מתנוסס שמכם, טוב טעם ודעת, איך משולבים חוטי הזהב בין לבין, מדהים. אני באמת אוהבת את זה שאתם חוזרים הביתה, לצימר, לדירה שלקחנו, ומתחילים את טקס החביתות עם הבצל, את טקס השאלות "מה נעשה היום", משפחה חסרת תיכנון שכמונו, ואת הדיבורים המשווים שלכם על הנופש הזה מול אלה שהיו בעבר. בדרך כלל אתם מרוצים, ולנו כהורים זה נעים מאוד.

באמת אוהבת שאתם חוזרים.

אבל יותר אוהבת את החלק בבוקר שאתם הולכים.

לבית הכנסת המקומי. של הישוב או העיר אליה נסענו.

אבל בין הזמנים של האמהות הוא בין הזמן שאתם יוצאים לתפילות ועד לזמן הטוסטים והלחמניות.

אני רוצה לתאר לכם מה קורה כאן, בנופש, בהיעדרכם. אפילו שקלתי לשאול כמה גדולים איך אפשר טיפה להאריך לכם בתפילה, טרם קיבלתי תשובה.

בהיעדרכם, זה נראה כך: אתם יוצאים, ואני, שקט, בוקר, כמו ננס קטן, מיד קמה גם.

מחשבת לעצמי שזמן ערות לבד איתי שווה לי יותר מאשר עוד שעת שינה עם עצמי. לשעות יש מחיר. כמה שווה לי עוד שעת שינה? מה כבר יהיה בה? סתם עוד חלום שפרויד היה עושה ממנו מטעמים, יונג היה מתווכח איתו, הם היו רבים, סך הכל שני תינוקות, ואני ממילא לא הייתי סומכת עליהם. מה נותנת לי עוד שעת שינה מול - מעדיפה את עצמי בעירותי מאשר את תת המודע שלי.

שקט. חופש.

אני קמה מהר אל המטבח, שותה מים חמים של זקנות עם לימון שאני סוחטת פנימה. אבא שלכם תמיד דואג לי, גם בשמיטה, ללימוני בוקר עסיסיים. הוא כבר יודע בעל פה, הם מלבינים שיניים, מנקים מעיים, ומלאי ויטמין שהוא שיא.

אני שותה לי את המשקה המרגיע הזה, לא הוא לא חמוץ לי בכלל, הוא הפך להיות לי ממש רפלקס מותנה, מנקה. אני מסננת את גרעיני הלימון הנותרים בתחתית הספל והולכת הלאה על קצות האצבעות. מתפללת שאף אחת מהבנות לא תקומנה. בבקשה אל תקומו עוד. תישנו, תישנו, זה טוב לגדילה.

ובאמת,

האחיות שלכם מתמידות, והן עדיין ישנות. הכלות גם. ישנות חזק. עייפות מיום אתמול. מסלולי אוקספורד. אם איזו נכדה מתעוררת, ואמא שלה עוד ישנה, בדרך כלל אני אומרת לה "איזו חמודה את, בואי תהיי עם סבתא", אבל בתוכי מתחננת שתמצא איזו בובה ותהיה עסוקה בה עמוק.

שקט.

ואז אני מייקרת.

את הרגעים האלה.

שאני לבד עם עצמי.

ואיש לא מדבר אלי.

או פונה.

או שואל.

או אומר לי משהו.

לא משהו טוב.

ולא משהו רע.

לא בקשה.

ולא תודה.

לא אולי.

ולא כדאי.

לא למה.

ולא מתי.

כלום מאלה.

זה רק אני ובורא עולם שלי.

שנינו מסתדרים מצוין.

אמהות זקוקות לשקט. גם בתוך הבלגן.

לקרוא.

לגדול.

לכתוב.

לשיר.

לחייך.

לבכות. לחשוב. לתכנן. להביט על מחשבות. לקוות. להחליף כוח.

ואז פתאום אתם חוזרים. מקסימים שאתם. נפלאים. צדיקים.

נהדרים. אדירים. שמחים. באים. רעבים. צוחקים. ואני מקבלת את פניכם, כאילו לא ראיתי אתכם חודש, וחותכת לכם ירקות, ומטפטפת משאריות הלימון שלי מעט גם עליכם, שתהיו לי בריאים. מקסימים. צדיקים. תמיד רעבים.

והיום ממשיך. וכולנו, תודה ה', נהנים.

כי בטח,

בנות, נשים, סבתות, אמהות, נהנות מבריכה מים, חופש גלים וגלגלים, אבל צריכות בסדר הנחלים להנחיל פנימה בתוך בין הזמנים איים של שקט ובהירות.

כשאנחנו מקבלות זמן שלנו, אנחנו בגדול אחר כך מקרינות.

תבדקו אותנו, שווה לנסות.