"מה אני צריכה כסף? תגיד לו שיקח את הכסף ויפתח ליצחק ישיבה". הרבנית מרגלית יוסף

בשבוע שעבר חל יום הזיכרון של הרבנית מרגלית יוסף, אשת הרב עובדיה זצ"ל. אני מראיינת את אחד מבאי ביתו של מרן, יועצו ומקורבו במשך 47 שנים.

בד' בניסן תש"ד (1944) נישא מרן למרגלית, בתו של הרב אברהם הלוי פטאל, שהיה מעולי חלב. חתונתם התקיימה בבית ספר שפיצר ששכן בבית יהודיוף-חפץ שבשכונת הבוכרים. מאז אותו היום נשאה הרבנית בעול הבית והילדים באופן מעורר השראה, כדי שבעלה יוכל לשבת וללמוד תורה, יומם ולילה.

האם הרבנית סיפרה לך משהו על ימי בראשית שלהם?

"הרבנית סיפרה לי שבגיל שבע עשרה התחתנה עם הרב. הם גרו ברחוב בצלאל, וכשהייתה עוברת באזור מחנה יהודה היו חברותיה מהכיתה מלגלגות עליה וקוראות לעברה: 'זאת לקחה בטלן שכל היום יושב ולומד. מה יצא ממנה וממה יצא ממנו?!'.

"'הרגשתי שדמי נשפך', סיפרה לי הרבנית. 'אך באותו הזמן ידעתי בתוך תוכי שאני מגדלת את גדול הדור'".

היא נהגה בגבורה, בעוני ובמחסור, כשלעגו לה או כשכיבדו אותה, כשבעלה היה בתפקיד וכשלא היה. בכל מצב הייתה לה מטרה אחת מול העיניים, שהוא לא יפסיק מתלמודו.

(צילום: אביר סולטן / פלאש 90)

אילו הנהגות ייחודיות היו לה?

"הרבנית נהגה לסיים את ספר תהילים בכל יום. היא נהגה לשבת למול חלון פתוח ולומר את פרקי התהילים. הם גרו אז ברחביה, והיא רצתה מאוד לעבור להר נוף (כמה מילדיה גרו שם). הרב לא רצה כל כך, הוא חשש שבשכונה גדולה הציבור יפריע לו בתלמודו. רחביה הייתה אז שכונה קטנה ושקטה, והתאימה מאוד לצרכיו. לבסוף הם עברו להר נוף. אני הגעתי לביתו של הרב להתייעץ. הרבנית כדרכה ישבה למול החלון ואמרה תהילים, כשהבחינה בי קראה לי ואמרה: 'שלום, אתה שומע מה שאני שומעת?', הקשבתי ולא הבנתי למה היא מתכוונת. שוב היא שאלה: 'איך אתה לא שומע?'.

"נענעתי בראשי במבוכה. הרבנית דפקה בידה על הכיסא ושאלה בתדהמה: 'אתה לא שומע את קול התורה?'.

"ברגע זה שמתי לב כי היו אלו קולות הלומדים שבקעו מישיבת 'נר שמואל' ומישיבת 'שבות יהודה'. 'אתה רואה למה רציתי לגור בהר נוף? תשמע את קול התורה העולה כאן'. כמה אהבת תורה הייתה בה, וכמה הייתה מייקרת את לומדי התורה".

שומרת על תורת בעלה אך גם מתחסדת עם הסובלים

"יום אחד התקשר ראש הממשלה יצחק שמיר כדי להתייעץ עם מרן, הרבנית הרימה את הטלפון. 'הרב לומד עכשיו, לא מפריעים לו, שלום!', כך אמרה הרבנית וסגרה את הטלפון. כשהרב למד לא היה מושג שיפריעו לו. לא משנה מי... היא שמרה עליו מכל משמר, עליו ועל לימודו.

"פעם הייתי בבית הרב, ולפתע הגיעה קרובתה של הרבנית, נסערת ובוכייה. אי אפשר היה להרגיע אותה. היא מוכנה לדבר רק עם הרב. כאמור, בדרך כלל לא הפריעו לרב בתלמודו ויהי מה. אך הפעם ראינו שממש קרה לה משהו נורא, והחלטנו להכניסה לרב. כשהיא נכנסה, שאלהּ הרב: 'מה לך בתי?'.

בכיה של האישה גדל והתפרץ. 'כבוד הרב', אמרה, 'הרגע חזרתי מרופא בכיר בעין-כרם, שאמר שלעולם לא יהיו לי ילדים, גם אם יצמחו שערות בכף ידו...'.

"מרן נתן מכה על השולחן וצעק: 'מה הוא חושב את עצמו, שהוא אלוקים? אני מבטיח לך שבעזרת ה' יהיו לך עשרה ילדים, והם עוד ירקדו על קברו'.

"האישה הזאת אכן זכתה לעשרה ילדים".

מה היו פעליה של הרבנית מחוץ למה שעשתה למען בעלה וילדיה?

"רבים לא יודעים, אך לרב הייתה קופה שקראו לה 'מעוז לאביון'. את הקופה ניהלנו אני הקטן, ורואה חשבון. פעמיים בשנה היינו מחלקים כספים לנזקקים, בערב ראש השנה ובערב פסח. מיליונים היינו מחלקים לצדקה בכל שנה. ואת הכספים גייסה לא פחות מאשר הרבנית. זה היה מדהים לראות איך היא מגייסת את הכספים הללו. היא הייתה מתקשרת למשל לספרא (נדיב גדול) והייתה אומרת לו: 'שלום ספרא, אני צריכה חצי מיליון למחר בבוקר', וזהו. סוגרת את הטלפון. וספרא היה שולח. וכך דיברה עם האחרים קצר ולעניין. הייתה קובעת את הסכום והם צייתו. בקופה הזאת התגלגלו מיליונים ליתומים, לאלמנות ולעניים והכול בזכותה.

"פעם ניסים גאון (איש עסקים ובעל הון משוויץ) צריך היה להגיע לבית הרב, אך בשל שביתת הטייסים בז'נבה הוא נאלץ לבטל את הביקור.

"הרבנית הצטערה על כך, כיוון שחפצה בעוד צדקות, ואמרה למרן: 'כמה חבל שהוא לא בא, רציתי לפגוש אותו...'. מרן השיב לה: 'אני דווקא פוגש אותו בכל יום'. 'למה אתה מתכוון?', שאלה הרבנית. צחק מרן ואמר: 'אני פוגש את הר"ן, רבנו ניסים גאון, בכל יום בתלמודי'".

(צילום: פלאש 90)

כיצד התייחס הרב לרבנית, וכיצד התייחסה הרבנית אליו?

"היה ביניהם כבוד הדדי עצום. הרב כיבד אותה, והיא שמרה עליו ודאגה לו ולתורתו. הרב תמיד הקפיד לעדכן אותה היכן הוא ומה הוא הולך לעשות. היו נפגשים באחת בצהריים, בשעה שהרב חזר מבית הדין, ומיד הייתה מגישה לפניו את ארוחת הצהריים שלו. זה היה הזמן שבו נפגשו במשך היום וניהלו שיחה. הרב לא ישן בלילות בכלל. שנתו הייתה נמשכת שעה וחצי ביממה, מ-8:30 ועד השעה 10:00 בבוקר. ואז הרבנית הייתה שומרת מכל משמר שלא יהיו שום רעש או מטרד בקרבתו.

"פעם נסענו לנתניה. בכל תחנה שעצרנו ביקש הרב מהנהג שיודיע לרבנית: 'עכשיו הגענו לנתניה'. 'אנחנו בלניאדו'. 'הגענו לברית'. 'עכשיו יצאנו מנתניה'. בכל תחנה, והיו הרבה כאלה, הרב לא שכח לבקש מהנהג שיעדכן את הרבנית.

"בדרך חזור ביקש הרב מהנהג שיודיע לרבנית שאנחנו בדרך הביתה, ואז נזכר ופנה לנהג: 'אברהם, הרבנית שלחה לנו תפוזים, איפה הם? נאכל אותם, שהיא לא תיפגע'.

"הרב נהג בה בכבוד מלכים, ובשולחן שבת היה משבח כל מעשה ידיה ומעורר את בניו לשבח את תבשיליה, ואחר היה מקדיש לה שיר, איזה שיר שהיא בוחרת".

אילו עוד הנהגות ראית בבית הרב ביחסו לרבנית או ביחסה אליו?

"ליל שישי אחד, השעה הייתה בערך 11:00 בלילה. הרבנית סיימה את מלאכתה ורצתה לפרוש לשנתה. היא פתחה את דלת חדר הלימוד ואמרה לרב: 'יש סיר על הפתילייה עם מרק, אם תרצה – תאכל'. הרב למד כל הלילה, ובבוקר חזרנו יחדיו מהתפילה. פתאום נכנסה הרבנית לחדר. 'כבוד הרב, אכלת?', היא שאלה. 'כן, אכלתי', השיב הרב בניחותא. הלכה הרבנית למטבח וחזרה נסערת כולה. הסתבר שהיו שתי פתיליות במטבח, באחת היה סיר המרק, ובשנייה עמד סיר עם מי סבון כדי לנקות את השאריות שדבקו בדפנותיו. הרבנית שמה לב שבסיר הזה התמעטו הנוזלים, ולא בסיר המרק.

"'מה אכלת? אכלת מהסיר עם הסבון?'.

"'אה', השיב הרב בחיוך, 'באמת הרגשתי שזה היה קצת מלוח...'".

מי שלא ראה איך הרב מבקש מחילה מהרבנית בערב יום הכיפורים לא ראה בקשת מחילה מימיו

"בכל ערב יום כיפור היו שניהם מבקשים מחילה זה מזה. הרב היה בוכי בכי תמרורים, ומבקש שתמחל לו, שמא פגע בה ושמא ציער אותה... והרבנית עונה כנגדו בבכייה ומתחננת שימחל לה, שמא לא נהגה בו כבוד מספיק... שמא לא סייעה על ידו כראוי. כך היו עומדים ובוכים ומתחננים למחילה. זה היה רגע שלא מעלמא הדין".

האם הרבנית ביקשה את עזרתך בקשר לרב?

הרב סעדון משיב בחיוך: "מרן לא נהג לישון בלילות, וביום ישן שעה וחצי ותו לא. כשהגיעו עניינים של גיטין, עגונות או ספק ממזרות, הוא היה מסתגר בחדרו ולא ישן לילות שלמים. לא פעם הייתה הרבנית פונה אלי ואומרת: 'שלום, בבקשה, תדאג שהרב ילך לישון. הוא לא ישן כבר שלושה ימים, הוא לא ישן כבר ארבעה ימים'".

לסיום, יש לך סיפור לא מוכר שממחיש את אהבת התורה שלה?

"מה שעניין את הרבנית כל חייה היה תורה, ורק תורה. בוקר אחד, לאחר התפילה, ביקשני מרן ללוותו לביתו. 'תראה', אמר לי מרן, 'אתמול הרבנית דיברה איתי, ואמרה לי: 'כבוד הרב, אין לי כלום בעולמי מלבד התורה. יש לי חסכונות בבנק. בשביל מה אני צריכה אותם? מה אני לוקחת עמי כסף לעולם הבא? אני רוצה שיצחק יפתח ישיבה. תקרא לשלום ותגיד לו שייקח את כל החסכונות שלי, ויפתח ליצחק ישיבה'. ואני', המשיך מרן, 'הסכמתי איתה. היא צודקת! ואם היא אומרת כך, גם אני מעביר את החסכונות שלי לטובת הקמת הישיבה'.

"כך הוקמה ישיבת חזון עובדיה. חסכונות של שניים שאין להם כלום חוץ מעולמה של תורה".