סיון רהב מאיר: כמה יפה הנוער של אלול

הגענו לחודש אלול, תחילת מסלול ההמראה לקראת שנת תשפ"ג. יש הרבה מנהגים והלכות לחודש הזה, הנה רק כמה מהם:

1. מזמור כ"ז בתהלים – עד סוף תקופת החגים נוהגים לומר בכל יום אחרי התפילה את המילים העוצמתיות של דוד המלך בפרק כ"ז, שבתחילתו נאמר: "ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי, מִמִּי אִירָא? ה' מָעוֹז חַיַּי, מִמִּי אֶפְחָד?".

2. תקיעת שופר – החל מהיום ועד לתקיעות השופר של ראש השנה ושל צאת הצום ביום הכיפורים, קולו של השופר חוזר. שופר – מלשון שיפור – אמור לעורר אותנו ולהזכיר לנו להתמקד בעיקר ולא בטפל, בנצחי ולא בזמני.

3. סליחות – בעדות המזרח נוהגים לומר סליחות כבר מתחילת חודש אלול. האשכנזים יצטרפו בהמשך חודש אלול, לקראת ראש השנה. מהות כל הפיוטים והפסוקים העתיקים היא רחמים, טהרה ומחילה.

4. למילים שלנו יש כוח. לכן נוהגים להרבות בתפילות ובתהילים בחודש הזה, וגם להתחיל לאחל ולברך אנשים כבר עכשיו בכתיבה וחתימה טובה. זה משפיע.

5. העיקר – בראש. אפשר להזכיר כאן גם את בדיקת התפילין והמזוזות, את כל מי שמתחילים ללמוד תורה היום ב"זמן אלול" (בהצלחה!), ועוד מנהגים רבים, אבל לפני כן – צריך להתחבר למהות של אלול: כמו כל עסק שעורך מאזן בסוף השנה, זה החודש שלנו לערוך חשבון נפש שנתי. לא לחיות מתוך הרגל אלא לעצור ולשאול איפה אנחנו רוצים להיות בשנה הקרובה. לא לזרום, אלא לצמוח. זהו חודש של פיוס, אהבה וקרבה. אחרי חטא העגל ושבירת לוחות הברית, אלה הם הימים שבהם משה רבנו ביקש מחילה, ובסופם חזר אל העם עם הלוחות השניים, השלמים, ביום הכיפורים. הוא לימד אותנו שתמיד – ובפרט בתקופה הזו של השנה – אפשר לתקן.

בהצלחה!

על פסלים וכישלונות

ערב פתיחת שנת הלימודים, הנחיתי אמש פאנל במכללת שאנן לחינוך בחיפה. הנה שני רעיונות ששמעתי מנשיא המכללה, פרופ' אבי לוי:"האומן המפורסם מיכֶּלָאנְגֶ'לוֹ אמר פעם על מלאכת הפיסול שלו כך: 'אני רואה את הפסל הסופי כבר בתוך האבן הגולמית. הוא כבר נמצא שם, אני רק מגלף אותו לחופשי'. בעצם, זוהי המהות של החינוך, וזוהי המהות של חודש אלול: הפוטנציאל הטוב כבר טמון שם, גם אם רואים רק אבן גדולה וגסה. צריך רק לפסל החוצה את מה שמסתתר בה. לראות את היופי ולתת לו לצאת".

כשביקשתי ממנו עצה לדור העתיד של המורים בישראל, פרופ' לוי נתן עצה שנכונה לכל אחד מאיתנו:"אנחנו חיים בתרבות שמנסה להימנע מכישלון, לטשטש את הכישלון. אני חושב שצריך לדעת מראש שניכשל. הכישלון הכי גדול הוא להתעלם מהכישלון. הגישה שלי היא שהכישלון מדריך אותי. כל יום צריך לשאול במה נכשלתי, ואיך אני יכול לצמוח מתוך זה מחר. יש לנו נטייה להתעלם, להדחיק, לחפות על הטעויות שלנו, אבל כאמור – זה הכישלון הגדול יותר. כל כישלון הוא נקודת מפנה, ובעזרת השם בזכות הכישלונות של תשפ"ב, תשפ"ג תהיה שנה הרבה יותר מוצלחת".

אמן.

נוער הסליחות

הסתכלתי על התמונות מהכותל, מהלילה הראשון של הסליחות. רוב הנוכחים צעירים מאוד, ממש בני נוער. נראה שאת הכיפות חלקם לא חובשים ביום יום. ובנוסף, ההתלהבות והשירה הגיעו עד לב השמיים. הרב אבינדב אבוקרט מגבעת שמואל כתב אתמול על התופעה הזו, שמתרחשת מדי שנה באינספור מקומות:"קבוצות הוואטסאפ שלי עם חברי הרבנים מתמלאות בשעות האחרונות בתיעודים ממעמדי סליחות בלילה ובבוקר.

"מניינים קטנים ואינטימיים, מניינים המוניים, כוסות תה חד פעמיות, צלחות עם תמרים לצד ספרוני סליחות מעוטרים זהב. והרבה שופרות והרבה שאגות 'שמע ישראל' והרבה נוער. הרבה נוער שממלא את בתי הכנסת בלילות, עם טי שירט וטלפון בכיס של הג'ינס.

"וכמה שזה מחזק, כמה שזה נותן תקווה וכוחות. אני עובר על התמונות האלה בשקיקה, מביט בהן כהורה גאה וכדודה מאושרת. והרבנים מחמיאים אחד לשני, מביעים התפעלות, מתרגשים יחד.

"ובכל פעם במהלך השנה כשקשה, כשהשאלות החינוכיות מציפות והאתגרים של הגיל הזה ממלאים את קבוצות הדיון של הרבנים, אני חוזר אל הזיכרונות בטלפון. צופה בסרטון אחד שכזה, אפילו באמצע חודש טבת, ויודע שיהיה בסדר, שהגאולה בדרך. מתמלא ביטחון שעתידים ישראל לעשות תשובה. הנביא הושע כבר אמר: 'כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ'.

שנה טובה, נוער הסליחות".

בל תשחית

תודעה ירוקה. קיימות. שמירה על הסביבה. תפיסת העולם היהודית בנושאים האלה צומחת גם מתוך פרשת השבוע. הפרשה קובעת שגם בזמן שמטילים מצור על עיר, אסור לפגוע בעצים שבה: "לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹותוֹ לֹא תִכְרֹת".

חכמינו לומדים מהפסוק הזה איסור כולל ושמו "בל תשחית": לא רק עצים אסור להשחית, אלא כל דבר שיש בו תועלת. ולא רק במלחמה, אלא בכל מקום ובכל זמן. זה מחייב אותנו להסתכל ברגישות על כל חפץ בעולם, ולהיזהר לא להרוס.

מהרב יעקב אדלשטיין שמעתי פעם סיפור קטן-גדול על אדם שבאמת חי כך: הרב אברהם ישעיהו קרליץ כונה החזון אי"ש. הוא היה הרב של הרב אדלשטיין, וביקש ממנו פעם לכתוב עבורו כמה שורות, בבלוק של נייר מכתבים. הרב אדלשטיין כמעט התחיל לכתוב בראש העמוד, אבל החזון אי"ש ביקש שיתחיל בחלק התחתון של הדף, כדי שהוא יוכל לחתוך את החלק הזה, ועדיין ישאר לו חצי דף ריק, לשימוש בהמשך.

"למדתי ממנו כמה צריך לנצל כל משאב, כמה צריך לחיות עם עדינות ומודעות כלפי העולם", סיפר הרב אדלשטיין. "אני רואה לפעמים אדם שיושב באירוע ולוקח כמה כוסות חד פעמיות בערב אחד, סתם. 'בל תשחית' הוא ציווי כללי וכל אחד צריך לחשוב איך הוא מיישם אותו בחיים שלו".

יום תפילה

1 בספטמבר שמח לכולם. תוך כדי שליחת ילדינו היקרים לבתי הספר, בעלי ידידיה מאיר כתב את הקטע הבא:"מה תענו אם ישאלו אתכם מהו רגע השיא של ארבעים הימים שמתחילים בראש חודש אלול ומסתיימים ביום הכיפורים? מהו הרגע הנעלה ביותר? איפה אנחנו הכי קרובים לאלוקים? בטח יש מי שיבחר ב'כל נדרי'. השני יזכיר את תפילת נעילה. השלישי ידבר על תקיעות השופר בראש השנה, והכול נכון. הכול בעיני המתפלל.

אבל אחד השיאים של החודש הזה נמצא ממש בתחילתו. בא' באלול (ביום ראשון השבוע, כשתלמודי התורה והישיבות נפתחו) וב-1 בספטמבר (היום, עם פתיחת בתי הספר). הימים הראשונים האלה של תחילת שנת הלימודים ספוגים בתפילות מעומק הלב. שניים וחצי מיליון ילדים חוזרים היום לספסל הלימודים, ומיליוני הורים מתפללים עליהם.

נכון, אין לנו מחזור ביד, ארון הקודש לא פתוח, אנחנו לא צמים, אבל הלוואי שהיינו זוכים בתפילות של ראש השנה ויום הכיפורים לכוונה פשוטה וטהורה כזאת, לדיבור אמיתי עם הקדוש ברוך הוא, כמו ברגעים האלה, שבהם אנחנו שולחים את הילדים שלנו למערכת החינוך.

בהצלחה. שיתקבלו התפילות".