כיצד יוצרים שינוי? מיתוג מחודש לא-ל-ו-ל

"נו, מה?", ניגש אלי לפני השיחה השבועית בישיבה בחור למוד 'אלולים' "מה כבר יש לך לחדש לי?...".

עוד פעם הזעקה מהדהדת 'אלוווול' והסיפורים על 'הדגים שרועדים בים' וה'פלוצעס' של ר' ישראל סלנטר וסליחות ועשרת ימי תשובה ושופר ורימון ותפוח בדבש ומקווה וקבלות ליום כיפור... אווירה מלנכולית ומייאשת... כבר הייתי ב'סרט הזה' שנה שעברה ולפני שנתיים... בכל פעם אני נכנס לזה מחדש, נלחץ מזמן אלול והכרוך בו, מנסה להשתנות, מקבל 'קבלות' שבמקרה הטוב מחזיק עד חנוכה ובמקרה הפחות טוב מחזיק עד סוכות. אז מה עכשיו עוד פעם?...

חודש אלול הוא המפגש של כל ילד ונער עם "תחילת השנה".

הרושם הראשוני של כבדות ולחץ ילווה אותו תקופה ארוכה, וגם אחראי לא מעט על עיצוב תפיסתו האישית לגבי החיים בישיבה או בסביבתו.

התחלה לא מותאמת יכולה להיות זריעה ראשונה של מה שלאחר מכן עשוי להגיע בפיצוץ גדול לאחר הדחקה.

"זמן אלול" הוא גם הזמן שלנו למצוא בעצמנו, בכל אחד מאיתנו, את "הנושר" שבנו, שהתרחק, שעשה טעויות וכעת מעוניין לחפש את דרכו וליצור שינוי מקדם.

אולי בזמן כזה הלב שלנו גם פתוח יותר להבין את עולם הנושרים וללמוד גם על מהלך השינוי הנכון עבורם ועבור כל אדם שרוצה ליצור שינוי אמיתי ומשמעותי לאורך זמן.

ללא ספק המיתוג העתיק והשמרני של "אלול" עושה לו הרבה ריאקציה ותחושות לא נוחות. אנשים נכנסים ל"מוד" עצוב ורציני מתוך פרשנות שזה זמן "כבד" וחשוך, האלול הפך ללא מעט נערים כגורם לחרדה.

ההבדל בין פחד לחרדה הוא ההבדל בין משהו בריא וחיובי, שמוטבע בנו כמנגנון הישרדותי שנועד לדרבן ולשמור עלינו, לבין תחושה מוגזמת שמביאה אותנו לתוצאות לא אופטימאליות – תגובות של "לברוח", "לקפוא" ו"להילחם", ומייצרות טראומה ואף ריאקציה שמתפרצת לרוב מיד לאחר מכן, בדיוק כמו שכפה עצמו בלחץ לשמור על דיאטה רצחנית ולאחר שהגיע ליעד הוא פתאום מתחיל להשלים את החסרים ובגדול...

התחושות הללו הפכו אצל לא מעט נערים לשם נרדף לשינוי, חזרה בתשובה ורצינות - שהם כמובן ממטרות החודש הנשגב, ומרחיקים אותם צעד נוסף מהבנת מהות חיי הדת והתורה.

הרב שלמה הופמן סיפר כי כאשר הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל ששמע אמירה כזו מאחד מתלמידי מיואש הוא  צעק עליו: "מדוע אתה לא מיקל כמו הרבינו יונה שאומר שעיקר חיוב תשובה זהו שאדם 'יתייצב על דרך טוב'?  ברגע שאתה מתייצב על דרך המלך, משתנה ומסתובב לפי ה'מגדלור' שמנחה אותך - אתה כבר בגדר 'שב' למקור. עלית על הדרך".

רבי יחזקאל המשיך וסיפר לו על פי משל ששמע מרבי ישראל סלנטר: פלוני עומד ביציאה מירושלים ושואל מישהו: "כמה זמן אורכת הנסיעה לבני ברק?" עונה לו הלה: "שעה".

הוא התחיל לנסוע, ולאחר שעה, שעה וחצי מביט בחלון והוא לא רואה את בני ברק. חלפו שעתיים והוא עדיין לא רואה את בני ברק.

הוא עוצר ושואל מישהו: "איפה זה בני ברק?".

"בני ברק?!", עונה לו האדם, "אתה במצפה רמון, בדרום הארץ! בני ברק זה במרכז הארץ!".

"אני לא מבין... הייתי ביציאה מירושלים ואמרו לי ששעה נסיעה משם זה בני ברק, ואילו אני נסעתי כבר שעתיים ולא הגעתי? מה קורה כאן?...".

עונה לו האיש: "כשיצאת מירושלים, היית צריך לקחת את האוטובוס ממול, לכיוון שמאל - בני ברק, אולם אתה עלית לאוטובוס שפונה ימינה - לכיוון ים המלח! זו היתה הטעות שלך...".

אומר ר' ישראל מסלנט: באותו הרגע שהוא נמצא במצפה רמון ומסתובב לכיוון בני ברק - זהו הרגע שהוא "מתייצב על דרך טוב".

אף על פי שהמרחק כעת לבני ברק הוא שלוש שעות, ולא שעה בלבד כפי שהיה כשהתחיל את הדרך מירושלים, כעת הוא נמצא במקום טוב יותר מנקודת ההתחלה, כי כרגע - הוא בכיוון הנכון!...

סיים רבי יחזקאל ואמר: להשתנות זו לא עבודה של שבוע, או חודש. זה תהליך ארוך ומורכב. לרוב - פרויקט לכל החיים.

אין גם שום דרישה מהאדם להצליח לשנות ולעשות דברים דרסטיים בתקופה קצרה שכזו, אך המטרה היא "לחפש את הכיוון", להתאזן לפי המגדלור המכוון ולהתייצב על המסלול הנכון.

מתי הזמן לשינוי?

אחרי שהבנו ששינוי אמיתי יכול לקחת גם שמונים שנה. לוקח הרבה שנים להכיר את היצר, את המניעים הפנימיים וללמוד איך להתמודד איתו.

המילה "שנה" היא מלשון לחזור ולהישנות שוב ושוב (כמו שינון), מפני שהשנה חוזרת מידי שנה בשנה במחזוריות.

בשפת"ח (מועדים ב') מביא הגר"ח פרידלנדר זצ"ל כי שנה היא מלשון "שינה", שעניינה מביע מחזוריות סדירה ללא כל שינויים.

אך מאידך, מובא בספרים בשם הרמ"ך כי "שנה" היא מלשון שינוי דווקא ולא מלשון חזרה, ודווקא המילה הזו מביעה את היכולת לצאת מאותה מחזוריות מעגלית וליצוק משמעות חדשה לשנה החדשה, תוך עקירה ושינוי ההרגלים הישנים ויצירה חדשה של מעשים טובים.

סוף של שנה אחת ותחילתה של שנה אחרת יכולה להיות נקודת הבחירה שלנו להחליט האם השנה הבאה תהיה "שנה" סימן של "שינה", ומחזוריות של "עוד שנה" נוספת שתהיה במקרה הטוב "העתק-הדבק" של קודמתה, או שאולי תהיה זו דווקא הזדמנות להתחלה של "שינוי" ממשי שיתפתח לדרך חיים ושינוי מהותי ועמוק אף יותר.

איך עובד שינוי נכון?

כדי להצליח בשינוי כדאי לדעת ולהכיר את התהליך ולהבין איפה אנחנו עומדים לגביו.

לשם כך כדאי להכיר את מודל "מעגלי השינוי" של צמד הפסיכולוגים ג'יימס פרוצ'סקה וקרלו דיקלמנטה שחקרו כיצד אנשים משתנים. במהלך הדברים נגלה גם להפתעתנו שהדברים דומים ממש ואפילו מקבילים לדברי קודשו המוכרים של רבנו יונה.

פרוצ'סקה ודיקלמטה גילו שבכל תהליך שינוי ישנם מספר שלבים שעוברים  ועל פיהם מתקדמים בסדר מסוים. את שלבי השינוי הם סידרו במה שהם מכנים  "מעגל השינוי".

הסיבה לכך שמדובר במעגל היא שלעיתים בכדי להביא לשינוי יש לעבור מספר פעמים את השלבים בצורה מעגלית.

השלב הראשון: "קדם הרהור". בשלב זה האדם אינו שוקל אם לשנות את התנהגותו. הוא עדיין אינו ער לבעייתו או לצורך שלו להשתנות. כאשר יוצג בפניו הצורך בשינוי, הוא יגיב בטיעונים והגנות המצדדות בשימור התנהגותו או הרגליו.

כמו שהבאנו לעיל, המטרה בתשובה משמעותה הבסיסית היא "לשוב" ולתפוס כיוון.

עצם המחשבה של ה"לשוב", הרצון שב"עשיית פרסה" והתכווננות אל המגדלור המאיר את הדרך, מתוך הבנה והפנמה כי הדרך בה אנו נמצאים היא אינה הדרך הנכונה לנו, היא היא התשובה.

שורש המילה "אלול" נובע מה"תרגום" שבפרשת המרגלים למילה "יתורו" – "יאללון".

אחד מ"רמזי האלול" המפורסמים הוא מהפסוק בדברים: "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ". הפס' מדבר כאמור על חיפוש כמו שתירגם אונקלוס, ומשמע מכך שזו גם עבודת האלול שלפנינו.

ימי חודש אלול נועדו לגרות ולהוציא את האדם משלב האדישות וחוסר מודעות של "קדם הרהור" למצב של "הרהור" מקדם.

בפרשת השבוע שפותחת את חודש אלול אנו מוצאים את הפסוק "שופטים ושוטרים תתן לך". המפרשים מצביעים על התיבה "לך" כמיותרת.

מה היה חסר אם היה כתוב רק "שופטים ושוטרים תתן בכל שעריך"?

אך התשובה היא שהתורה באה לרמז לנו כי לא יואילו שום שופטים ושוטרים שיציבו לנו בכל השערים במטרה ליצור שינוי, כל עוד שזה לא "תתן לך", כל עוד שהאדם עצמו לא הגיע להרהור וההחלטה המנחה אותו לעשות את הפעולה הזו.

שורש כל שינוי מתחיל ברצון לשנוי והחלטה אישית שחייב להבשיל באדם עצמו.

השלב השני: "הרהור". בשלב זה האדם כבר מודע לצורך בשינוי, אך הוא נוהג באמביוולנטיות כלפי השינוי, כלומר הוא שוקל אם להשתנות, אך במקביל גם דוחה את ההחלטה. שלב זה יכול גם להימשך שנים רבות ומצריך התארגנות של כוחות נפשיים.

בגמרא במסכת קידושין לומדים כי אדם שקידש על דעת כך שיחזור בתשובה- קידושיו קידושין משום שלצורך עשיית תשובה די אפילו ב"הרהור תשובה" של חרטה שעושה רושם ומשנה את בחינת האדם מהקצה לקצה. זהו הבסיס שהוא תורף התשובה ובר השגה לכל אחד באשר הוא.

השלב השלישי: "החלטה". האדם מצהיר על כוונתו ועל רצונו להשתנות.  ההחלטה להשתנות היא תנאי בסיסי בדרך לשינוי.

לעתים, ההחלטה היא בהצהרה בלבד, ואינה נשענת על שיקולים שכלתניים או מבוקרים, לכן יש לבחון בשלב זה משמעויות השינוי ואת מחירו,  וכן יש לערוך בדיקה בנוגע לכוחותיו ולמשאביו של האדם להיכנס לתהליך השינוי.

בשלב זה נפתח לזמן מוגבל חלון הזדמנויות שדרכו אנו יכולים לעבור אל השינוי.

שלב זה בתהליך התשובה של הרבינו יונה מקביל ל"וידוי". בו האדם מקבל מודעות על ההשלכות של מעשיו שמחדירה בו את ההחלטה המשמעותית: "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו ולא שווה לנו!...".

השלב הרביעי: "פעולה". שלב זה מאופיין בצעדים מעשיים שתכליתם יצירת השינוי, כגון, בנייה וביצוע של תכניות חדשות או מיומנויות למימוש השינוי.

חלון ההזדמנות בין ההחלטה לנקיטת פעולה הוא קריטי וקצר, ולכן מומלץ לפעול ומהר.

בעלי המוסר והמחשבה מפרשים זאת על הפסוק "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", כשהכוונה היא שלא להשאיר רגשות והחלטות בצורה מופשטת ותיאורטית אלא לעשות פעולה מעשית של "נקיטת חפץ" - תכנית עבודה מאורגנת ומסודרת להצלחה.

השלב החמישי: "שימור". לאחר שבוצעו הפעולות הנדרשות לשינוי והושגו המטרות, מגיע הצורך ב"שימור" ההישגים שלנו.

בשלב הזה האדם עומד לפני האתגר הגדול - למנוע" נפילה "ולשמראתהשינוישהושג בשלב הקודם.

בדרך כלל נדרשים למשימה הזאת כישורים ואסטרטגיות שונות  מאלו שנדרשו להשגת השינוי, ובלעדיהם קטנים הסיכויים לשמור על ההישגים. זהו שלב קשה מאוד עקב הנטייה של כולנו לחזור חזרה אל "אזור הנוחות" שלנו.

את השלב הזה נוכל למצוא בהקבלה אלינו בעבודת הימים הנוראים בשלב ה"קבלה לעתיד" שאמורה ללוות אותנו לאורך כל השנה כדי שבמשך כל השנה יישאר לנו משהו מה"אלול" ולהזכיר לנו את טעם  הימים הנוראים ולהוות תזכורת תמידית להחלטות הטובות ולתהליך שעברנו ויזכיר את צריך להיות צביון כל השנה.

רבי נחמן מברסלב הביא לצורך כך משל בדיוני על כל האנשים בעולם שאכלו תפוח והשתגעו ממנו, מלבד אדם אחד בעולם.

כעת נמצא האדם הבודד בעולם בדילמה עצומה - מה יעשה? 

האם עדיף לו שלא יאכל, ולהישאר השונה והנורמאלי היחיד בעולם, או שעדיף לו כבר שיאכל גם וישתגע כמו כולם? הרי בתור משוגע הוא ירגיש טוב – כמו כולם, אבל אליבא דאמת הוא בוחר עכשיו להכניס עצמו למצב לא שפוי ,מה יעשה?!

ר' נחמן מברסלב המליץ על פיתרון מפתיע: שיאכל את התפוח, אבל שלפני שיאכל ירשום לו על פתק קטן, "אני משוגע", ויכניס לכיסו. כי אז, כשהוא כבר יהיה משוגע ויתקל בכיסו בפתק, אז עצם הידיעה שהוא לא נורמאלי, כבר תעשה אותו שפוי יותר מהאחרים, כי הוא לפחות יודע שזה לא המצב הטבעי שלו.

ה"קבלה" בשבילנו היא בגדר אותו פתק "אני משוגע", הקיום של הקבלה במהלך כל השנה צריך להזכיר לנו "איך צריך להיות", ולהזכירנו שה"נורמה" היא לא חיי השגרה הסוחפים אלא ה"אלול" של ההתבוננות, אותם ימים נוראים – ר"ה, יוה"כ ועשי"ת הם אלו שצריכים להיות צביון כל השנה.

השלב השישי: "נפילה". פרנצ’סקה ודיקלמנטה רואים במעידות ובנפילות עצמן שלב בפני עצמו והתרחשות נורמלית המקרבת את האדם בדרך אל השינוי המיוחל.

המעידה אינה כישלון ואינה סימן לירידה בהשפעת הטיפול, אלא חוויהלימודית שאפשר וצריך להפיק ממנה לקחים להמשך התהליך.

גם רעיון זה מוכר ושאוב ממקורות קדושים. ההתייחסות לנפילה כמצב מלמד. "שבע יפול צדיק וקם".

הקימה מהנפילה יש לה משמעות מחזקת ומגבשת לצורך מעגליות מחוזקת ומחודשת של מודל השינוי.

לא בכדי "זדונות נהפכות לזכויות" ע"י תשובה אמיתית, משום שמסתבר למפרע שגם הנפילות- עבירות בסופו של דבר לא היו עבירה לשם עבירה אלא תועלו לצורך הקימה והעלייה המחודשת ובסופו של דבר תרמו לתשובה השלמה ובאמצעות זה נהפכו בעצמן לחלק מהתהליך- זכויות.

כאשר אנו מדרבנים לשינוי אמיתי, חשוב מאוד לזהות את השלב שבו האדם נמצא במעגל השינוי ולהצטרף אליו לאותו שלב.

בנוסף חשוב מאוד לזהות גם את הכשלים העומדים בפנינו במהלך השינוי אצל כל אחד ואחד.

מה סיבת הנפילה?

ניתן לחלק כל שינוי לשלושה מעכבים על ציר הרצף: רצון, מסוגלות ונכונות.

כדי להמחיש את הרעיון נביא דוגמא מאדם שסובל מבעיית משקל עודף ורוצה לעשות שינוי – דיאטה.

רצון - יהיה השלב שבו ננסה להבין - האם הוא באמת רוצה? לא פעם אדם מתכוונן לשינוי עצמי או שנדרש אליו, אך הוא לא באמת רוצה אותו...

מסוגלות - היא השלב שהאדם כבר מעוניין מאוד בשינוי, הוא מבין ורוצה להיות רזה, אך אין לו הכוחות והביטחון העצמי הדרוש לשינוי, הוא חלש. "כל קרמשניט מפיל אותי...", הוא אומר.

לאדם כזה חשוב לתת ביטחון עצמי לקראת שינוי. לפעמים אפילו אפשר לשנות שפה, ולהעביר מסר באמצעות ניסוח מילים נכון: מוטב לומר "אתה מתמודד עם דחפים אימפולסיביים", מאשר "אתה אימפולסיבי", כי משמעות הדבר עפ"י הגישה המוטיבציונית היא הכרה באוטונומיה ובבחירה של המטופל - אמנם יש לך התמודדויות חיצוניות אך מאידך, אתה גם יכול להתמודד איתן, וזו לא משימה בלתי אפשרית.

מוכנות (סדרי עדיפות) - יש כאלו שכבר יש להם רצון ואפילו כוח ומוטיבציה לדיאטה, אך יש להם כשל במוכנות המעשית, בסביבה ובסדר היום המאפשרים שינוי. למשל - העבודה האינטנסיבית שלהם והריצה ממקום למקום אינם מאפשרים להם, למרות כל הרצון הטוב, לאכול מזון מבושל ובריא בבית, אלא רק תחלופות של "ג'אנק פוד".

רמת ההצטרפות והסיוע במצבים אלו יהיו טכניים יותר, לרוב באמצעות ארגון מוקדם ותכנון מושכל, (לדוגמא, להכין סנדוויצ'ים ולחתוך ירקות מראש בשעות הלילה ולסחוב לעבודה כתחליף).

כאשר נמצא את עצמנו מוכנים באמת לשינוי, ניכנס למעגלי שינוי מעשיים מתוך תפיסה רציונאלית ממוקדת מטרה ואפשרית, וגם ננטר את נקודות הקושי והכשלים שמטרפדים שינוי. לפי רצף זה, נוכל להתקדם בתהליך בצורה אפקטיבית יותר ולהפיק את מלוא התועלת מהימים הבאים עלינו לטובה.

הרב אבי אברהם הוא יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה.