פרשת כי תצא: זו הדרך היחידה לעזור לבן סורר ומורה לחזור בתשובה

הוצאת ילד מבית הוריו היא עניין קשה מנשוא. בכל מדינה מתוקנת קיים גוף ממשלתי שתפקידו לזהות ילדים במצבי מצוקה, ולבחון אם טובת הילדים היא לשהות מחוץ לבית הוריהם, ואם כן, למצוא עבורם משפחות אומנה או מסגרות אחרות שיעטפו אותם בחום.

בפרשתנו, פרשת כי תצא, מובא עניינו של ילד אשר הוריו מרחיקים אותו מביתם, ואף יותר מכך. זוהי פרשת "בן סורר ומורה".

פרשת "בן סורר ומורה" עוסקת בנער צעיר, הגונב מאביו ומאמו את כספם וממלא את בטנו בבשר וביין. התנהגותו גרועה עד כדי כך, שהוריו מבינים שטוב מותו מחייו. כך אומרת התורה: כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ, וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ: בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, זוֹלֵל וְסֹבֵא. וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ (דברים כ"א, י"ח-כ"א).

אין ספק שזו סיטואציה קשה מאוד, ומבינים אנו היטב את דברי התלמוד: "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות" (סנהדרין עא, א'). לאורך כל ההיסטוריה לא קרה שבית דין דן למיתה נער כזה, משום שהתנאים ההלכתיים הדרושים כדי להפוך נער עבריין ל"בן סורר ומורה" רבים ומורכבים כל כך, עד שכמעט אין לכך היתכנות (בתלמוד מובאת דעה שמקרה כזה אכן ארע).

מדוע מצווה התורה על תרחיש בלתי אפשרי? התלמוד משיב: "דרוש וקבל שכר". חכמים אומרים שמצווה זו נכתבה כדי ללמדנו אורחות חינוך, כמה כדאי לעקור את ניצני הרוע בעודם קטנים, בטרם ישרישו ויעמיקו בנפש האדם.

כולנו מבינים, שהמרחק בין מעשיו של הנער לבין עונש המוות גדול הוא. התורה הטילה עונש מוות משום שצפתה את עתידו של נער זה, וכלשון התלמוד, "נידון על שם סופו". אם בגיל צעיר הוא עושה מעשים כאלו, עתידו כמעט סגור; הוא יעלה ב"מעלות" הפשע ויטיל את אימתו על הבריות ואפילו ירצח אותם. ועל כן "ימות זכאי ואל ימות חייב" (סנהדרין עא, ב').

פרשה זו טומנת בחובה יסודות גדולים בחינוך ילדים, נראה שנים מהם.

התלמוד כותב: "בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו, מוחלין לו" (סנהדרין פח ע"א). כלומר, אף על פי שהבן עשה מה שעשה, ההורים אינם חייבים להביא אותו לבית הדין, והם בהחלט יכולים למחול לו. השאלה הנשאלת היא, הרי העונש של בן סורר ומורה הוא על שם סופו, שיש חשש שבעתיד הוא ילסטם את הבריות. מדוע אם כן מועילה המחילה של הוריו? הרי העונש המגיע לו הוא לא בגלל המרידה בהם, אלא בגלל התנהגותו המסוכנת?

ספר "שם משמואל" (כי תצא, תרע"א) עונה תשובה מופלאה.

מדרש תנחומא (האזינו, ד') כותב, שמצוות התשובה מועילה רק לבני ישראל ולא לאומות העולם - "וכתיב: יִשָּׂא השם פָּנָיו אֵלֶיךָ (במדבר ו', כ"ו), וכתוב אחד אומר אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים (דברים י', י"ז). עושה תשובה, נושא לו פנים. יכול לכל? תלמוד לומר אליך, ולא לאומה אחרת". מדוע?

ה"שם משמואל" מסביר, שיש הבדל מהותי בין עם ישראל לאומות העולם. לעם ישראל יש שורשים איתנים. בני ישראל הם בני אברהם יצחק ויעקב. בני ישראל במהותם הם טהורים וכל החטאים הם חיצוניים בלבד. לכן, כשהם עושים תשובה ומכבסים את העוון החיצוני שנדבק בהם, חוזרת ומתעוררת בהם הנקודה השורשית הפנימית, האחוזה בשרשרת הדורות עד האבות הקדושים, והם בהחלט מסוגלים להתמיד בתשובתם, שהרי במהותם הם טובים וקדושים. האבות הקדושים הטביעו את נקודת האמת הפנימית בכל אחד מצאצאיהם, ולפעמים מצטברת שכבת חטא על אותה נקודה, אולם על ידי תשובה ניתן להסיר את שכבת האבק ונקודת האמת מתגלה שוב במלוא תפארתה.

לאומות העולם אין שורש הקדושה שיש לישראל, כך שהחטא מחלחל לכל רבדי האדם, ויש סיכוי קלוש ביותר שהתשובה תחזיק מעמד.

כשהוריו של אותו בן סורר ומורה אינם מוחלים לו, הוא במובן מסוים מתנתק משרשרת הדורות, שהרי הוריו כבר לא מוכנים לקבל אותו כפי שהוא, כך שהחולייה המקשרת אותו מתפרקת - ואכן סופו יהיה ללסטם את הבריות. אולם אם הוריו כן מוחלים לו, והם מקבלים אותו חרף נפילתו, הוא נשאר קשור להוריו וממילא לשרשרת הדורות, וכך הוא יוכל באמת לחזור בתשובה שהרי הוא מרגיש חלק בלתי נפרד מעם ישראל, והוא נקשר בשנית למקור חיותו.

"הכלל, שכל עצמה של תשובה שמועלת, היא מפני ההשתלשלות עד האבות, ממילא זה שהוא סורר ומורה, נפסק חיבורו מאביו ואמו ושוב אין לו חיבור בשלשלת הקודש, בוודאי שלא עשה תשובה, ואף אם יעשה, לא תתמיד ויחזיר לסורו, וסופו ללסטם את הבריות, אבל כשאביו ואמו מוחלין לו, הנה הוא עדיין נקשר בשלשלת הקודש שוב, אינו נהרג, שיכול להיות שעוד ישוב בתשובה שלימה המתקבלת" ("שם משמואל", כי תצא).

מוסר השכל גדול למדנו כאן. כל ילד, אפילו הגרוע ביותר, הוא מטבעו קדוש וטוב, שהרי כל ילד יהודי נושא את הגנים של אברהם, יצחק ויעקב. לכל ילד יש נשמה יהודית, המחוברת לנצח בשכינה. כדי לחשוף ולהעצים את הקשר הזה, אב ואם חייבים לשמור על הקשר עם ילדיהם. כאשר אנו מנתקים את מערכת היחסים שלנו עם ילדינו ואיננו מוכנים לסלוח להם, גם אם יש לנו סיבה טובה לעשות זאת, אנו מונעים מהם את היכולת לחוות את עצמם כחלק משרשרת הזהב הבלתי ניתנת לשבירה מאברהם עד עצם היום הזה.

כשהבן מרגיש את האהבה הטמונה בנכונות הוריו לסלוח לו, למרות כל מעלליו, הדבר שומר אותו מחובר לשורשיו. הוא מבין שהוא לא מקרה אבוד אלא חלק מאינסוף, וכיוון ששורשיו כה עמוקים וקדושים, יש תקווה שהוא ימצא את היכולת לשנות את עצמו.

כשהורה סולח לילד, הוא מאפשר לילד לגלות את הכוח הרוחני שבו, לסלוח לעצמו ולהתחיל לבנות את חייו מחדש.

זהו המסר הגדול שהתורה מלמדת אותנו. לעולם אל תתנתק מהילד שלך.