איה קרמרמן על אמונה, אהבה, יראה ויום הדין. איך מאזנים את כולם?

סביב השולחן של ערב שבת התנהלה שיחה על משפחה שאנחנו מכירים. הם עדיין רחוקים מה', ללא תאריך צפוי לשינוי בסטטוס. בעלי אמר שדווקא הסבא של אותה משפחה "היה בן אדם מאוד מאמין". אחד הבנים אמר שהוא לא מבין את המושג הזה. "מה זה בן אדם מאמין? אם אתה מאמין, אתה אמור לעשות מה שה' מצווה שתעשה. אחרת, מה אתה עושה עם כל האמונה הזו?", אמרנו בפשטות שהוא מאמין שיש בורא.

האמת היא שהמשפט הזה נתן לנו הצצה לעולם של שחור ולבן. הוא צודק, הבן שלנו. מי שמאמין שיש בורא ומאמין בתורתו, אמור ללכת בדרכיו. נקודה. אבל אצלנו בבית אנחנו תמיד אומרים "אמור זה שם של דג". לא כזה מוצלח אפילו, מלא עצמות. אהבתי את הנחרצות של הבן שלי. אנחנו, שלא כמו הילדים שלנו, באנו מעולם עם גוונים של אפור. עולם שמבין שצדיקים יש מעט, ובינונים, בכל הדרגות, יש המון. עולם שכבר 18 שנים מסבירים לנו בו ש"לא צריך להיות כאלה קיצוניים". עולם של "את לא תגידי לי שהשבת שלך יותר טובה משלי", עולם של "אני מקיים מצוות בדרך שלי וזה לא עושה אותי אדם פחות טוב". עולם של אנשים שהאמונה שלהם חשובה להם, בדרכם. הם מתחזקים אותה ברמה שעושה להם נעים. לפעמים דווקא הפגישה איתנו, אלו שנתנו לאמונה את כל הבמה לשנות את חיינו, מציבה את האמונה שלהם במקום קצת מתגונן.

לנו יש כבוד עצום לאלו המאמינים. אנשים מאמינים שבאים לנעילה לשמוע שופר או עושים קידוש בליל שבת. הם הרבה יותר קרובים משהיינו אנחנו, לכן יש לי אפס ביקורת עליהם. אני שמחה באמונה שחיה בתוכם. כשבתוך אדם פועמת אמונה, הוא לעולם לא חותך לחלוטין את חבל הטבור עם הבורא. תשובה אפשר לעשות ברגע, אם החבל לא מנותק. מניסיון, ראו הוזהרתם. לנו, שבאנו מרחוק, להיות מאמין זו התחלה של סיפור אהבה נפלא. בעלי הסביר לילדים שמדובר בתינוק שנשבה, הוא גדל בסביבה שאמרה "קצת מלח יהודי בחיים הופך את החיים למתוקים", לכן יש ללמד עליו זכות. אדם כזה, כל טיפת מלח שהוא הכניס לחייו, בוודאי העלתה חיוך בשמיים.

ד"ש עם חיוך מה'

אם יש משהו שאני אוהבת, זה שה' מקשיב לשיחות שלנו. לעיתים, ברחמנות שלו, הוא אף מזיז את וילון האתכסיא, ובדרכיו המופלאות משגר תשובה לדיונים ולשאלות. כמו ד"ש עם קליפ שאומר - אני מקשיב, אני איתכם, אתם חמודים. תמשיכו.

בבוקר ישבתי וקראתי עלון שבת שהתעמק בנושא "חיזוק כוח היראה הטמון בחודש אלול". הוסבר שם שלאדם יש שני סוגי קשרים עם הבורא. אהבה ויראה. יכול להיות שהאדם חסר אחד מהם, ייתכן שהוא צריך לחזק בתוכו את האחר. ישנם אנשים שמידת היראה שלהם חזקה - אלו יתמידו בעבודת המצוות, אבל אולי יעשו זאת בלב רדום. לעומת זאת, כשאדם אינו מקיים מצוות, החלק של היראה הוא שחסר באמונה שלו. על ידי הגדלת היראה תגדל השאיפה לשמור את מצוות ה' בדבקות.

הנה התשובה לדיון מהערב הקודם. לאיש המאמין שדיברנו עליו הייתה אהבה לה', היה לו נעים להתחמם באורו של הבורא. מידת היראה היא שהייתה חסרה בו. זו, אילו הייתה מועצמת, הייתה מסוגלת לתת לו את הכוח לעשות עוד צעד ועוד צעד לכיוון קיום רצון בוראו.

המשיך הקונטרס וכתב שדווקא בחודש אלול יש לנו אפשרות להעמיק את היראה שלנו, להעצים אותה לקראת הימים הנוראים. עד כאן הכול מסתדר: כל חודש מסוגל להתקדמות רוחנית, ותפקידו של אלול לחזק בנו את היראה לקראת יום הדין.

אבל זה בדיוק מה שהפריע לי. אם היינו מדברים על חיזוק היראה בחודש טבת או חשוון, למשל, זו הייתה התחזקות לשמה. אבל אנחנו מבקשים לחזק את היראה בסמיכות ליום הדין. יש פה רמז דק למעורבות אינטרסנטית בדבר.

אסביר: למושג יראה במילון יש שני פירושים. הראשון הוא פחד וחשש, השני - הערצה וחרדת כבוד. יראה מהבורא, על שני פירושיה, צריכה לחיות בתוכנו מראש השנה ועד תכלה שנה וקללותיה. זה קשה לכולנו, אני מודעת לכך. יראת הכבוד כלפי הבורא זה להסתכל במציאות העולם ולראות בו את נפלאות ה'. אם זה להתבונן במפל עוצמתי או להסתכל על זבוב שאוכל פירורים על השיש - בשני המקרים אנחנו אמורים להתפעם מגאונותו של מי שאמר והיה העולם, להכיר בעוצמתו, להעריץ את גודלו, ומהמקום הזה לעבוד אותו. תמיד, ללא קשר אלי.

מהבחינה הזו, אלול אמור להיות עוד חודש, כשאר החודשים. אבל לדבר על הגדלת היראה בהקשר של הכנה לימי הדין, זה לדבר על יראה מתוך פחד וחשש. זו יראה שטבולה באינטרס אישי. דווקא לפני יום הדין שלי, יש לי סיבה להגדיל את היראה. אם כך, זה פחות להיות ביראת ה' ויותר לפחד על עצמי, ממה שיקרה לי. להיות בחשש אמיתי, ומוצדק, ממשפט הצדק שאעבור. ואז מה? מה יקרה לי בטבת ובחשוון? או אפילו יום אחרי יום הדין? תשכך בי יראת הפחד, תתמתן בתוכי אימת יום הדין. אם לא אגדיל בתוכי את יראת הכבוד, שוב אני עלולה ליפול לכרית הנעימה של האיש המאמין בדרכו הנוחה לו.

אני פה, רק תקשיבו

אז נכון, זו האמת, קיבלנו חודש שבו אנחנו אמורים להצמיח בתוכנו את מידת היראה. אבל יש אמת גבוהה יותר, האמת לאמיתה – המלך בשדה! וזה מה שעוד יותר נפלא בסיפור אלול. המלך יורד מטה, מעולמות עליונים, ומחכה לנו פה, מעבר לפינה. בכל פינה. הוא כאן, בתוכנו, מקלף קליפות, מסיר חסמים, מנפה מתווכים. "אני כאן", הוא לוחש לכל אחד מאיתנו. רק תקשיבו. "אל תפחדו לגשת אליי. כל מה שאני רוצה זה את הלב שלכם איתי. את היד שלכם מושטת לעברי". איזו תוכנית מוזרה זו כדי להגדיל את היראה. כל מורה יודעת שכדי לקבל את כבוד הכיתה עליה להעמיד פנים קשוחות, לנזוף או להנמיך את טון הדיבור לקול עמוק ורציני. אבל המלך? הוא מציע לנו להגדיל את היראה דווקא על ידי הליכה יד ביד איתו לשדה, לשיחה מלאת אהבה ואינטימיות. כשהוא מוריד את עצמו לעולמנו, מנגיש את עצמו לתפיסתנו המוגבלת, הוא מבקש שנעריך את גדולתו, בכך שנדע שאבא, בשמיים או בשדה, מרחם תמיד. וזו בדיוק עצמותו.

המלך, זכה אותי ביראה למדר עצמי מאיסוריך. אבא, חבק אותי ותגדיל בי את האהבה לרדוף אחרי בקשותיך ומצוותיך. רק בקשה אחת לי, לחודש אלול. אל תיתן לי לפחד ממך, לירא מהדין, לחשוש מלפגוש אותך ברגע הכי קריטי של השנה.