פרשת כי תבוא: מהו השיא האחרון ששברת?

עם על הכבוד ל-א' בתשרי, נראה כי אחרי השנה שעברנו, השנה יום הדין יהיה ב-ז' בחשוון; תוצאות הבחירות תקבענה איך תיראה השנה הבאה, ושלוש השנים שאחריה.

אדם אחד התקשר למשרד ראש הממשלה וביקש לדבר עם ראש הממשלה בנט.

"בנט לא ראש הממשלה!", השיבה הפקידה.

למחרת שוב התקשר האיש וחזר על בקשתו: "אני צריך לדבר עם ראש הממשלה בנט".

"אדוני, בנט כבר לא ראש הממשלה!", אמרה.

כך המשיך האיש להתקשר יום אחרי יום, עד שביום החמישי פקעה סבלנותה של הפקידה. "תגיד, אתה קשה הבנה?", נזפה בו, "קרוב לשבוע אני מסבירה לך שבנט כבר לא ראש ממשלה, עוד לא הבנת את זה?".

השיב האיש: "ודאי שהבנתי את זה, כבר בפעם הראשונה, אבל נעים לי לשמוע את זה כל פעם מחדש"...

ברוך השם כלתה ממשלת הרשע, אולם לדאבוננו טרם כלו קללותיה. החלפנו חמור בחְמָר... וכשהראש לקוי - כל הגוף סובל...

שני ה"ראשים" שקמו עלינו הזכירו לי את השוטר הכורדי (גוי...) שעצר פעם נהג כורדי וביקש רישיון נהיגה.

"מה זה רישיון?", שאל הנהג.

"מלבן עם התמונה שלך", הסביר השוטר.

הנהג חיפש ברכב והגיש לשוטר ראי קטן. השוטר הסתכל בראי ופרץ בצחוק: "איזה טיפש אתה, למה לא אמרת שגם אתה שוטר?!"...

אני מותיר לכם להחליט איזו דמות במשל תואמת לאיזה "ראש ממשלה" בנמשל, כאשר המסקנה היא אחת: יהי רצון, שנזכה לראש ולא (שוב) לזנב!

ומאחר ומקור איחול זה בפרשתנו, נעסוק בו.

* * *

אומרת התורה: "וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָה כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים כ"ח, י"ג).

וצריך להבין את פשר כפילויות הלשון בפסוק:

א) לְרֹאשׁ - וְלֹא לְזָנָב?

ב) וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה - וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָה?

איחול זה נאחל לעצמנו ולבני ביתנו בראש השנה, ומן הראוי שנבין את פשרו.

אי שם, בממלכה רחוקה, הוציא המלך כרוז המזמין את כל הלהטוטנים למיניהם לבוא אל הארמון ולשעשע אותו בלהטוטיהם.

“אמן שיצליח להרשים אותי”, אתגרם המלך, “יקבל מענק על סך אלף רובל!”.

קוסמים, להטוטנים ואמני חושים צבאו על שערי הארמון בהמוניהם, אך עד מהרה נדחו באכזבה, אחר שהתברר שהמלך כבר מכיר את הטריקים שביקשו להציג.

יום אחד ניצב אדם בפני שומרי המלך, והודיע כי בא להפתיע את המלך במחזה שלא ראה מעודו. 

האיש ביקש לתחוב מחט בעצם כלשהו, ולאחר מכן התרחק כעשרה מטרים, הוציא מכיס מקטורנו קופסה קטנה, נטל מתוכה מחט, התרכז היטב והטיל את המחט בזריקה חדה.

עיני כל הנוכחים נקרעו בתדהמה.

המחט שהטיל האיש נזרקה במדויק לעבר המחט התחובה, וננעצה בקופה.

המלך מחא כף בהתפעלות, אולם האיש סימן שהטקס עוד לא תם.

עוד עשרים מחטים הטיל האיש בזו אחר זו, כאשר כל מחט נתחבה במדויק בקוף המחט שנזרקה לפניה.

המלך קרא למשרתו ואמר: “הענק לאיש הזה אלף רובל על כישרונו המדהים, אך הוסף לו עוד חמשים מלקות - שמבזבז הוא את כישרונו המופלא על הבלים שכאלה"...

האדם הוא יצור שאפתן ללא ספק, ויחד עם היכולות המופלאות שהטביע בנו אלוקינו, אין ספק שביד כל אדם להגיע להישגים שיפתיעו אפילו את עצמו.

ובדורנו - דור המדיה, בו היכולת האנושית מאותגרת ללא הרף - עדים אנו לכישרונות מהלכים המפתיעים במיומנויותיהם, פעמים אף במחיר סכנת חיים.

הביטו אל היסטוריית השיאנים, בארץ ובעולם, והיווכחו נא באלו שיאים מתהדרים בשם ודם. האחד קופץ הכי גבוה, השני רץ במהירות שיא, השלישי עם יכולת ריכוז שמטריפה את הדעת, והרביעי - תתפלאו - אוחז בשיא של מגדל השפם או הציפורניים הגדולים בעולם...

אך אל תזלזלו. מאחורי כל שיא ניצבות יכולות אנושיות נערצות, כמו: משמעת עצמית, התמדה, נחישות, דחיית סיפוקים ועוד.

לו נבקש להמשיל את סולם המצוינות נאמר, שאדם שהגשים את יכולותיו מוגדר כ"ראש", לעומתו האדם הנרפה שמכליא את כישרונותיו, הריהו כ"זנב".

אך יש ראשים ויש ראשים. יש אדם המממש את יכולתיו באופן ערכי - מימוש המועיל לנפשו ולסביבתו, והרי זה בבחינת ”ראש על הכתפיים”; לעומתו, אדם המבלה את זמנו במימוש יכולות נפסדות, הרי הוא “ראש כרוב”...

מסביר בעל “בינה לעיתים” (דרוש ט"ו), שכאשר מצווה הקב”ה את ישראל להיות “ראש” - להצטיין במעלותיהם, הוא מדגיש: “לְרֹאשׁ - וְלֹא לְזָנָב, וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה - וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָה”, דהיינו, שאופן הצטיינותנו יהיה ערכי ושווה ערך, שבזכותו נהיה “למעלה” ולא “למטה” - ראש רק לעומת הזנבות, הנרפים והשפלים.

וכמה חשבון נפש יש באיחול זה...

הבה נערוך בקרבנו בדק בית ונברר: מה אנחנו רוצים להיות “שנהיה גדולים”? מי נחשב בעינינו “ראש”, ומה המניעים שלנו להצטיין בכך?

נסיים בציטוט מדברי ה”בינה לעיתים” (שם): “הממשלה ההחלטית והכוללת, שאמרנו, ישיגו ישראל על ידי ההשתעבדות למצוותיו יתברך”.

מי יתן ונזכה, שבעבור התמסרותנו לקיום רצון השם נזכה גם לממשלה החלטית המכפיפה עצמה להמלכת השם, אמן.