שווה סיפור: תפילה של אמא

את המושג "הדלקת נרות" שבת שמעתי לגמרי במקרה. מבחינתי, שבת היתה היום הלאומי של העם היהודי, הישראלי, ותו לא. כמו כולם כעסתי על הפגנות כאלו ואחרות על "רמיסת השבת", על הפטרונות החרדית על היום הזה, כשמבחינתי, מדינה דמוקרטית גוברת על כפייה כזו או אחרת, לפי חשיבתי דאז. ממש לא הצלחתי להבין איך מדינה שלמה לא יכולה להעמיד קומץ קטן של קיצונים במקום. ההסתה הפרועה בתקשורת עשתה את שלה, לרגע לא ניסיתי לחשוב באמת מה קורה כאן.

הכל התחיל מליאורה. ליאורה ואני עובדות יחד שעות רבות באחד ממשרדי היוקרה במגדלי השן של תל אביב. בעוד אני נולדתי תל אביבית, צברית גאה ובורגנית, ליאורה היתה בת לעולים מצרפת. בילדותה הוריה עשו עליה לארץ, השתכנו באחת מערי החוף וניסו להתערות בחברה הישראלית. ליאורה ומשפחתה ספגו הרבה בדרך להתאקלמות הלא פשוטה שלהם. כסף לא היה חסר להם, אביה המשיך לעבוד בצרפת ואמה פתחה קליניקה פרטית. ליאורה גדלה בבית של זהב, אבל העיקר היה חסר בו. ליאורה נמשכה תמיד לפן הרוחני יותר. הוריה היו אנשים חמים מאוד לדת, וההלם שלהם כאשר הגיעו לארץ, היה בין היתר בגלל היחס והזלזול שראו כאן כלפי המסורת היהודית, כך שהמשיכה שלה להכיר ולדעת יותר לא קיבלה התנגדות.

בעוד ליאורה ספגה קצת מושגים בסיסיים ביהדות, אני הורחקתי וגדלתי במצע מנותק לגמרי. הורי בעצמם לא ידעו כמעט דבר על היהדות, וגם המעט שכן היה מסולף כל כך, שכמעט שלא נותר זכר לדבר האמיתי. בקושי זכרתי את יהדותי, אלמלא אירועים חריגים שהכריחו אותי לזכור את המוצא שלי.

מלבד הפן הרוחני-דתי, לליאורה ולי היה הרבה מהמשותף. גרנו באותו אזור, לשתינו היו ילדים בגילאים חופפים, והמסלול המקצועי שלנו היה משותף ברובו. עבדנו יחד כצוות מנצח. היכולות של שתינו יחד הניבו תפוקה אדירה לחברה בה עבדנו.

הכרתי את ליאורה, והיא אותי. כיבדנו זו את זו ונזהרנו איפה שהיה צריך... לכן ביום שליאורה הגיעה מוקסמת למשרד לאחר ערב חיזוק שהשתתפה בו, לא הרמתי גבה, רגילה ל"אורות" ולזיקוקים. הקשבתי עד כמה שהצלחתי. היא דברה על חודש אלול, על חודש התשובה ועל עוד כמה מושגים כאלו. ליאורה כבר התייאשה ממני והמשיכה לספר הלאה לבנות האחרות, מנסה להדביק את כולם באווירה.

אבל בעוד הימים המשיכו לזרום, משהו בליאורה קיבל כיוון אחר לגמרי. הפעם זה היה רציני. היה בה משהו נחוש שלא נחשפתי אליו עד כה, והיא היתה עקבית להפליא. לאט אבל בטוח ליאורה החלה לעשות תפנית בחייה. הכל נשאר ליאורה, אבל הכל היה אחרת כל כך.

היות שהכרתי את ליאורה גם בשעות שאחרי העבודה, והיו לנו מפגשים משפחתיים בהזדמנויות רבות, הבנתי שגם בעלה נתן לה אור ירוק, והוא בעצמו התחיל לגשש את דרכו. בעלי ואני כיבדנו את החלטתם. לא אכחיש שדי נבהלתי ודי פחדתי מהליאורה החדשה שתפציע לי במשרד ותכפה עלי שינויים שונים. פחדתי שהמוכר ואהוב יקבל פנים אחרות, דוסיות ומרוחקות בגדרים שונים של ניכור ושיבוש הדעת חלילה. אבל ליאורה המשיכה לחייך, ולהיות הכי ליאורה שאפשר, למרות השינויים שהחלו לצבור תאוצה. אט אט נרגעתי, והצלחתי אפילו להכיל, הגם שלא באמת הבנתי.

באותם ימים התמודדתי עם ילד מתבגר בבית. מי שמכיר - יודע את האתגר וההתמודדות הלא כל כך פשוטה... היינו משפחה למופת, בורגנית אמיתית. אבל אז אורן, הבן שלי בן השתים עשרה, התחיל לעורר בעיות. זה התחיל בחברים שונים שמעולם לא הכרתי קודם, כאלו שהוא הגיע אליהם לשכונה, והמשיך בהלם שלי כשראיתי שהנגע הוא לא רק אצלי, יש עוד בתים כאן אצלינו בסביבה שנחשפו לכך. אם בתחילה ניסיתי לדבר, לשכנע ,להתחנן, לאיים, שום כלום, הרגשתי שאני מאבדת את זה, הילד פורח לי מהידיים ונעלם למעמקים נוראיים שמעולם לא חשבתי שיופיעו אצלי בבית.

מילד מחונן עם מוטיבים של מצוינות ועם כל הדרכים שעמדו לרשותו, הוא עבר להגדרה של ילד עבריין. בהיותנו ההורים שלו, חיפינו בלי סוף, שומרים על השם שלו ושל כולנו, אבל הפעם הגנים הפולניים שלי לא עמדו לי. בעוד אצל הגדולה, חטיבת הביניים הכי טובה בעיר רדפה אחרינו, אצלו הם קיבלו את הילד עם ראש מסובב לצד, נטו בשבילנו.

אורן אפילו לא העריך זאת. הוא המשיך בשלו, לא מתרגש משום דבר שעשינו למענו, ועשינו בלי סוף. מיטב הפסיכולוגים ניסו את מזלם, ניסינו לשנות גישה שוב ושוב, אבל אין, אפס, הילד נשאר עמוק בתוך כל הזוהמה.

ואז הגיע הבכי במשרד. כבר לא יכולתי יותר. קיבלתי עוד טלפון מההנהלה של חטיבת הביניים, וכבר לא עמדתי בזה. ליאורה, שידעה הכל, היתה שם לגמרי בשבילי, היא ניחמה ועודדה אותי. ואז, תוך כדי בכי, חשבתי על אורי שלה, בן גילו של בני, ילד חמד, שמצליח כל כך בלימודים ובכלל, ומתוך כאב זעקתי לה: "תסבירי לי, ליאורה, איך הצלחת עם אורי? למה רק אצלי זה קורה?".

ליאורה ענתה לי בפשטות הישירה שלה: "אני מתפללת כל הזמן".

שתקתי לרגע, פתאום המילים שלה קבלו צליל שונה אצלי בדעת. "תסבירי", ביקשתי. היא סיפרה לי על התפילה, היכולת לתקשר עם כוח עליון – אלוקים – ולבקש כל מה שאני רוצה, במילים שלי, והוא מקשיב ומאזין. הקשבתי לה דוממת. פתאום האורות שלה לא הפריעו לי, רציתי משהו מעבר, שייתן לי כוח ונחמה.

זה היה יום חמישי. בכל יום חמישי הגיעה אלינו אישה חרדית נחמדה למשרד הניחה כמות של עלוני הידברות וערכות של הדלקת נרות, שכללו נרות שבת עם זמני ההדלקה, ועוד הארה מהפרשה. מעולם לא ייחסתי לזה חשיבות, אבל היא הקפידה להגיע, וכנראה גם היו קליינטיות וקליינטים קבועים... כי תמיד בסוף היום לא נשאר מזה זכר. הפעם התייחסתי לזה קצת אחרת, לקחתי ערכה אחת והחלטתי לנסות. פתחתי את הערכה. מלבד שני הנרות היתה פסקה קצרה על כוח התפילה של האם על ילדיה בהדלקת הנרות. קראתי את זה בשקיקה. היה כתוב שהכוח הוא גדול כל כך, שיש לה כוח לשנות את המזל, וההצלחה של הבנים מובטחת.

החלטתי לנסות. בשבילי היו אלה מים קרים על נפש עייפה וקרועה. אני, הבן אדם הכי ריאלי בחיים, עושה את הדבר הכי מיסטי מבחינתי. אבל לא היה אכפת לי. אין לי מה להפסיד.

ערב שבת. ליאורה הזהירה אותי מבעוד מועד שאסור להדליק אחרי השעה הנקובה, אחרת זה יהיה חילול שבת. התגייסתי. הדלקתי את הנרות בבית, אף אחד לא היה שם מלבדי. פתאום הרגשתי משהו גדול שעוטף אותי, בלי הסבר. בכיתי, וביקשתי במילים שלי, שיהיה לבן שלי כוח לצאת מהמצב שלו וללמוד. הלימודים שלו היו בראש מעייני, והתפללתי על כך.

בתחילה בעלי לא הבין מה קרה, אבל הוא התרגל לכך מהר, כל עוד זה הרגיע אותי. וכך, שבוע אחר שבוע אני מדליקה ומתפללת. וזה היה מדהים. הילד שלי מעצמו עזב את החברים, החליט להתחיל חיים חדשים, וכן... הוא התחיל לשקוע בלימודים. הוא לא היה צריך הרבה כדי להצליח, כל בחור אחר היה שמח לקבל חצי מהיכולות שלו, הוא היה מחונן בכל קנה מידה, כך שהפער הושלם במהירות. לא האמנתי, ראיתי את התפילות שלי קמות ונענות. וכך המשכתי, שבוע אחר שבוע.

היום אני מבינה יותר, וצוחקת על התמימות שהיתה לי - כמו שביקשתי ממש על הדברים הכי קטנים, על המבחן ועל המסלול הצבאי שמחכה לו. כבת למשפחה שבניה כיכבו בדרגות גבוהות בצבא, העניין היה יקר ללבי מאוד. לא התפשרתי, רציתי את היחידה המובחרת, אף על פי שזה היה נראה רחוק מאוד מהמציאות. במיוחד זכור לי היום שבו קבלתי את התפילה הידועה שאומרים לאחר הדלקת הנרות: "וזכני לגדל... בנים תלמידי חכמים...". לא ממש הבנתי את המשמעות היהודית של זה. מבחינתי זה היה כפשוטו ממש, והתפללתי כל פעם מחדש, מכוונת בכוונה גדולה בדיוק במילים הללו.

הקב"ה הוכיח לי שוב ושוב שלתפילות שלי יש כוח. אורן שלי השתקם לגמרי והצליח מאוד בלימודיו. אף אחד לא האמין שזה אותו הילד, ובעיקר- אורן התקבל ליחידה שרציתי ושהתפללתי עליה כל כך.

זה היה תהליך של שנים, לא בבת אחת. אבל אני כבר הייתי שבויה בקסם, המשכתי להעתיר בתפילה ולצבור כוחות לכל השבוע. מבחינה דתית נשארתי אותו הדבר, לכאורה, דבר לא השתנה. אבל כנראה שבשמיים חיכו לי בסיבוב.

אחרי הצבא אורן יצא עם חברים לתאילנד, שם הגיע לבית חב"ד, נחשף למה שנחשף והתמגנט. הוא חזר אלינו עם כיפה שחורה וציציות מתבדרות, ואני חישבתי את נפשי למות. כל העבר שלו צף ועלה לי. חשבתי שהנה, עוד פעם זה קורה... אבל אז הגיעה ליאורה, והזכירה לי את הימים ההם שבכיתי ורציתי כל כך. היא האירה לי בפנס מיוחד. קבלתי פרופורציות, מה גם שהילדים שלה כבר היו בישיבות ובמסגרות חרדיות-תורניות, הכרתי את זה. אבל עדיין פחדתי, כי רציתי בשבילו את הטוב ביותר שהכרתי אז, רציתי אותו באוניברסיטה, עם דיפלומה ומימוש יכולות.

אבל הפעם אורן לא התנכר. הוא התחנן שאבין ואעזור לו, ולבסוף אמר לי משפט אחד שניער אותי: "אמא, תתפללי עלי שאצליח". פתאום הבנתי הכל. הבנתי מה עשו התפילות שלי למעלה - מעבר למה שדמיינתי.

אורן הצליח מאוד בדרך התשובה שבחר. הוא תלמיד חכם גדול ויש לו משפחה למופת, נכדים שעושים לי רק נחת.

נכון, לפעמים אני עוד חושבת על הפרופסור שאיבדתי (ולא, זו לא רק הפולניה שבי מדברת), אבל אז אני מביטה במה שהוא הצליח להקים, רואה את החברים שלו – ומבינה – אין כמו התורה.

ואני עדיין מתפללת, גם על עצמי, שאהיה ראויה להיות אמא שלו. שאזכה לחזור בתשובה, ולהיות אם הבנים שמחה.

ולכל החברות האתאיסטיות, וגם אלו שלא – אני תמיד אומרת: אין כמו תפילה של אמא. תזכרו את זה.