סיון רהב מאיר: החתונה שהיא החגיגה הכי טובה לציון שנתיים להסכמי אברהם

1. הנה סרטון חתונה שמשום מה לא הסעיר את כל המדינה: הרב לוי דוכמן, הרב הראשי של איחוד האמירויות, נישא השבוע ללאה חדאד מבריסל. כאלף וחמש מאות איש השתתפו באירוע שנערך בדובאי, ורבים מהם שפשפו את העיניים בתדהמה שוב ושוב לאורך הערב. הסכמי שלום חותמים על נייר. התרגום שלהם למציאות הוא בחיבוקים, בריקודים, באהבה, וזה בדיוק מה שהיה שם. הזמר החסידי אברהם פריד והתזמורת הרקידו שם את בכירי הממשל של האמירויות ובני משפחת המלוכה, לצד רבנים מרוסיה, איראן, טורקיה וכמובן מישראל. כל אחד בבגדים המסורתיים שלו, כל אחד נאמן לזהותו ולמורשתו, ודווקא מתוך כך – חי באחווה ובשלום עם השני. זה אולי הסוד של הסכמי אברהם (אפילו השם שלהם כל כך שונה מ"הסכמי אוסלו"). הם פשוט מחברים את בניו של אברהם, יצחק וישמעאל, שאמורים ביחד להיות ברכה לעולם כולו.

מזל טוב, לוי ולאה. בדיוק השבוע מלאו שנתיים לחתימת הסכמי אברהם. פרס נובל לא חולק ליוזמים, אפילו טקס חגיגי לא נערך, אבל החופה שלכם הייתה החגיגה הכי טובה לציון התאריך.

(מתוך הטוויטר של חב"ד-אמירויות)

2. אלה ימים של מצעדים ופרויקטים וסיכומי שנה. על הבמה של בנייני האומה, ישבו השבוע הרבנית ימימה מזרחי ומרים פרץ, לסיכום שנה קצת אחר. שתיהן צמחו להיות סוג של מנהיגות רוחניות, חוצות מגזרים, והן בעצם שאלו אחת את השנייה: מה הכותרת שלך? איך את מסכמת את תשפ"ב?

הרבנית ימימה הזכירה לכולנו מילה נשכחת: קורונה. אם השנה שעברה הייתה שנת קורונה, זוהי השנה שבה יצאנו ממנה, אבל גם שכחנו. יותר מדי מהר. "אני חושבת שההתמודדות הכי קשה שלנו השנה הייתה עם שפע שמגיע אחרי סגר ומחנק. רואים את זה גם בתורה: עם ישראל יוצא ממצרים, משעבוד, ולכן היינו מצפים שהם ישמחו, אבל הם רק מקטרים. שוכחים מהר כמה רע היה, ולא יודעים מה לעשות מרוב חופש. וגם אנחנו, כמה קבלות קיבלנו על עצמנו? כמה הבטחות הבטחנו בימי הקורונה? 'ימימה, אין זארה', אמרתי לעצמי, 'די עם כל השופינג, שנה שלמה לא הייתי בסניף של זארה. ואני גם אשאר הרבה יותר בבית עם הילדים, גיליתי אותם מחדש'. והנה, הכול נשכח ברגע. תוך שניות חזרנו לקניות, לטיסות, לבולמוס. הייתי מצפה השנה לרגע של מחשבה, של השתהות".

מרים פרץ בחרה, כהרגלה, לראות את הטוב. הכותרת הראשית לדעתה היא לא הפוליטיקה ולא האלימות, אלא היחס לאנשים עם מוגבלויות. "אנחנו לא שמים לב שעלינו קומה, שהשיח משתנה לגמרי". ואז חשפה חלק נסתר יותר בחייה. הציבור הכיר אותה אחרי נפילת שני בניה, אוריאל ואלירז, אבל היא הייתה לוחמת עוד שנים קודם: "היה לי אח שקראו לו שרלי. הוא נולד עם תסמונת דאון, אבל אז לא ידעו מה זה. הוא לא הלך, לא דיבר, ובגיל עשר כשעלינו לארץ אבחנו אותו: מפגר. מונגולואיד. אלה היו המילים שהשתמשו בהן אז. הייתי נערה, ופעם אחת באירוע גדול ישבנו בשולחן, וירד לו ריר מהפה. כל האנשים בשולחן אמרו: איחס, זה מגעיל. ואני? אני שתקתי. אחר כך הצטערתי כל כך. השתיקה הזו הזכירה לי את הסיפור על קמצא ובר-קמצא, על חורבן בית המקדש. המקדש נחרב כי ביזו שם אדם, ואף אחד לא קם ומחה והפסיק את זה. ממש כך גם אני התנהגתי. העליבו את אחי, ואני לא מחיתי. איך זה יכול להיות? זה כואב לי עד היום. במשך שנים דמיינתי איך אני עונה להם, ואומרת: סליחה, זה אחי, ואתם לא תדברו עליו ככה. שנים חלפו. ההורים שלנו שטיפלו בו במסירות נפטרו, והחלטנו שאני מביאה אותו אלי הביתה". הקהל מתחיל למחוא כפיים אבל פרץ קוטעת אותם: "אל תמחאו כפיים. זה לא קרה בסוף. בני אוריאל נפל, ולא היה לי כוח לשרלי. הוא עבר לאחות שלי שגרה בנתיבות. אבל בכל קיץ, הוא היה בא אלי. הוצאתי אותו למסעדות, לטיולים, לים, ואם מישהו היה מסתכל עלינו, הייתי אומרת בגאווה: זה אח שלי! אין לכם מושג כמה התקדמנו ביחס לילדים עם מוגבלויות. אין לכם מושג כמה הילדים האלה מגדלים אותנו, הרי שרלי הפך אותי ליותר טובה ורגישה. שרלי כבר נפטר, ואני זכיתי לנקות לו את הריר, ולא להתבייש בו, עד סוף חייו".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".

לרכישה ספרה החדש של סיון רהב מאיר "לגדול - 54 סיפורים על פרשת השבוע ועלינו", היכנסו לכאן.