האם אתה רוצה להתפלל כמו דוב?

באחד הכפרים התגורר יהודי שחכר פונדק מהפריץ. נקרא לו מושקה, כשמו של חוכר הפונדקים המיתולוגי בסיפורי המעשיות.

בבוקרו של יום סתמי יצא הפריץ אל מרפסת ביתו, והנה רואה הוא את מושקה, שזה עתה יצא לשוח בשדה, עטוף בטליתו וכולו תפילה לאלוקיו. המחזה מצא חן בעיניו, ובמוחו עלה רעיון.

משסיים מושקה את תפילתו, פנה אליו הפריץ ואמר: "שמע נא, בביתי מצוי דוב מאולף שקניתי ממיטב כספי. הוא יודע לרקוד ולשעשע, אולם כל זה איננו שווה לי, שהרי אין בכך כל חידוש".

מושקה משך בכתפיו. מה לו ולחיי השעמום של הפריץ? וכי בסוף החודש יוכל לשלם בהם לפריץ את דמי השכירות?! מוכרח הוא לפנות אל הפונדק, להרוויח את קהל הפועלים המבקשים להתחמם מן השיכר בטרם תחילת עמל יומם.

אולם סיפורו של הפריץ לא הסתיים.

"בחודש הבא אני עורך מסיבה לחברי הפריצים", סיפר הפריץ. "מאחר שלכל אחד מהם יש דוב בחצרו שיודע לרקוד ולמחוא כף, חפץ אני להתפאר בפניהם בדוב שלי - שיודע הוא להתפלל כמותך!".

לסתו של מושקה נשמטה בהפתעה. "ריבונו של עולם, מי שמע על דוב שיודע להתפלל?!", גמגם מושקה.

אולם הפריץ לא הותיר בפניו ברירה. "אם תוך שבועיים הדוב שלי לא ילמד ממך להתפלל, אתה וכל בני משפחתך תספגו מכות נאמנות, ולאחר מכן תגורשו ממעונכם בבושת פנים".

חסר אונים נסרך מושקה אחר הפריץ אל אחוזתו, ושב לביתו עם דוב פרוותי קשור בשלשלת...

מושקה קשר את הדוב בחצרו, ומיד נשא עיניו אל המרומים שתוארנה עיניו  כיצד לנהוג.

עד מהרה הבזיק מוחו רעיון.

מושקה נטל ספר גדול ומשח את דפיו העבים בדבש. הוא נתן לדוב את הספר הדביק, וזה מיד עט על השלל והחל ללקק את הדבש ברעבתנות. הוא הפך בכפו את הדפים וליקק בהנאה את הנוזל הסמיך. כך דפדף בכל הספר, מכריכה עד כריכה.

למחרת חזר מושקה על הדבר, לשמחתו הרבה של הדוב. בכל יום הוא חיכה למנת הדבש, והיה מלקק את דפי הסידור בהנאה.

* * *

כעבור שבועיים, כשהוא אחוז בשלשלת הדוב בידו האחת, ובאמתחתו בידו השנייה, התייצב מושקה בטרקלין הפריץ. הוא הוציא מאמתחתו סדין במקום טלית, ועטה בה את הדוב. הפריץ הביט בו בהנאה, וניכר היה שהוא משמין מנחת. לאחר מכן הוציא מושקה את הספר הענק במקום סידור, נתנו בידי הדוב, אלא שהפעם לא היו דפיו מרוחים בדבש.

הדוב פתח את ה"סידור" בלהיטות, קרב את ראשו אליו, והחל לדפדף. הוא נהם באכזבה כשגילה שהדפים ריקים מן הדבש, אך המשיך לדפדף בציפייה דרוכה. משהגיע אל הכריכה, השליך הדוב את הספר מידו.

כל הנוכחים מחאו כף, אולם הפריץ נראה מאוכזב.

"הדוב רק נהם ודפדף במהירות", אמר למושקה, "אין זו תפילה!".

אולם מושקה מחה ואמר: "אדוני, יכול אני להעיד, שפעם הזדמנתי לבית הכנסת בעיר הגדולה, וראיתי שכל הבאים בשעריו נוהמים קצרות ומסיימים את תפילתם כהרף עין"...

* * *

לפחות בימי התשובה ניתן דעתנו שתפילתנו לא תהיה כתפילת הדוב, חפוזה וחסרת שימת לב. נדע לפני מי אנו עומדים, ונתפלל.