סיון רהב מאיר
"בית המקדש נחרב לפני 2000 שנה? את בטוחה?!"
"איך אפשר לומר לילדים שלנו שאין בית מקדש בירושלים?!", שאלו ההורים בכעס. סיפור מיוחד לפרשת ניצבים, מתוך ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "לגדול"
- סיון רהב מאיר
- פורסם כ"ו אלול התשפ"ב |עודכן
(צילום: shutterstock)
פרשת ניצבים מתארת את קיבוץ הגלויות, את העלייה לארץ מכל המקומות שבעולם, גם הרחוקים ביותר. פסוקים מרגשים מספרים כיצד העם מתאחד שוב וחוזר לארצו: "וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ".
שמעתם מה קרה?
"מבצע שלמה" היה מבצע מיוחד להעלאת יהודי אתיופיה לישראל. במשך כשלושים ושש שעות בלבד, יום וחצי, טסו לישראל כשלושים מטוסים, והעלו כחמישה עשר אלף בני אדם. במבצע נקבע שיא עולמי בתחום הטיסות: על מטוס מסוג בואינג של חברת "אל–על" עלו 1,086 בני אדם באדיס-אבבה, בירת אתיופיה, אבל בישראל נחתו 1,088 בני אדם — שני תינוקות נולדו בזמן הטיסה...
העולים הרבים הגיעו למרכזי קליטה ולאתרי קרוואנים שהוקמו עבורם. קרן גוטליב הייתה אחת המורות שלימדו את הילדים שעלו מאתיופיה, באתר הקרוואנים בת–חצור, שליד היישוב גדרה.
בני הקהילה האתיופית שמרו שבת והכירו את רוב החגים, והייתה להם מסורת עשירה שעליה הם שמרו ברצינות רבה. אבל הם לא הכירו את חנוכה ואת פורים, למשל, בגלל שנים של נתק משאר העם היהודי.
קרן ניסתה להשלים את הפער, וכמובן גם ללמד את הילדים עברית. בראש חודש ניסן, היא התחילה להכין אותם לפסח. "פסח הוא אחד משלושת הרגלים", היא אמרה, "כלומר חג שבו עלו לרגל לירושלים, לבית המקדש".
אחד התלמידים קפץ ואמר: "המורה, את היית פעם בבית המקדש?".
קרן חשבה שהתלמיד צוחק. "מה פתאום", ענתה בחיוך. אבל התלמיד היה רציני לגמרי, ובינתיים עוד כמה אצבעות בכיתה הורמו: "אבל את היית שם, בבית המקדש?", שאלו הילדים.
קרן חשבה שאולי הם לא מבינים את העברית שלה, וניסתה להסביר שוב: "לא הייתי שם, וגם אבא שלי לא היה שם, וגם סבא שלי לא היה שם. כבר אלפיים שנה אין בית מקדש!".
הבלגן בכיתה הלך וגבר. הילדים התחילו לדבר ביניהם באמהרית, להתווכח, לתרגם, להסביר ולצעוק, וקרן לא הצליחה להשתלט עליהם, עד לצלצול.
בבוקר שלמחרת, כשהגיעה לכניסה לבית הספר, קיבל את פניה השומר במבט קצת מבוהל. "תגידי", הוא אמר לה, "מה קורה פה היום? יש לך מושג?".
קרן לא זכרה שום פעילות מיוחדת. "למה אתה שואל?", היא אמרה לשומר, והוא בתגובה הצביע לכיוון רחבת בית הספר.
כמה עשרות עולים מבוגרים מאתיופיה עמדו שם, נסערים, מדברים זה עם זה. כשקרן התקרבה, הם השתתקו. אחד מהם, שכנראה ידע עברית טוב יותר מכולם, פנה אליה:
"את המורה של הילדים שלנו?".
"כן", היא ענתה.
"הילדים חזרו אתמול הביתה ואמרו שהמורה סיפרה להם שאין בית מקדש בירושלים. איך אפשר להגיד להם דבר כזה?", אמר בכעס.
"הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הסברתי להם שבית המקדש נשרף לפני אלפיים שנה", ענתה קרן.
האיש פנה לחבריו, תרגם את הדברים של קרן בקול רועד, ושאל אותה שוב: "את בטוחה?".
"כן, אני בטוחה", אמרה קרן, שכמעט לא האמינה למציאות המשונה שנקלעה אליה. למה הם לא מבינים?
ובאותו רגע, הם הבינו, והאווירה כולה השתנתה. אישה אחת נפלה על הקרקע. האישה שלידה פרצה בבכי קורע לב. גבר שעמד לידם הביט בקרן, לא מאמין, בעיניים פקוחות לרווחה. עוד אחד מהאבות פרץ בבכי מר. והילדים עמדו בצד, עצובים, מביטים במבוגרים האבלים שבעצם שמעו עכשיו לראשונה על חורבן הבית.
היה קשה לחזור באותו יום לכיתה ולהמשיך ללמוד, אבל נראה שביום הזה קרן למדה יותר מכולם.
נקודה למחשבה
כעבור כמה חודשים הגיע חודש אב, ואז צום תשעה באב, שבו מתאבלים על חורבן המקדש. קרן הלכה לבית הכנסת לשמוע את מגילת איכה, כמו בכל שנה, אבל הפעם משהו היה שונה. התמונות של ההורים והילדים מאותו בוקר ליוו אותה: ההלם, הבכי, התדהמה. גם היא הרגישה פתאום צער גדול, גם היא חשה תחושה של חסר. נולדנו למציאות שבה אין בית מקדש, היא חשבה לעצמה. אבל בעצם ככה, כמוהם, גם אנחנו היינו אמורים להתאבל.
הספר "לגדול" מכיל 54 סיפורים על פרשות השבוע ועלינו, ומיועד לקוראים הצעירים ולכל המשפחה. יש בו סיפור אחד מחכים ומצחיק על כל פרשה. לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.