שווה סיפור: גלוית שנה טובה

סבא אליהו היה איש של פעם. אדם פשוט, עם אהבת תורה ויראת שמיים טהורה. התמימות שלו היתה מתיקות בלתי נגמרת. החכמה שלו היתה בפשטות שלו, נותן לכולם להתבלבל בו, והוא - טוב לו.

תמיד היה מחייך ומודה לאלוקים.

בכל בוקר, עוד לפני האשמורת, היה יוצא לתפילת ותיקין. הוא היה מסדר ומנקה לפני בוא המתפללים, אף על פי שלא היה זה מתפקידו. בכל בוקר הוא היה אוגד צרור של בשמים, אותם קטף מהחצר הקטנה בביתו , נותן למתפללים להתבשם מהניחוח, להשיב נשמה, מזכה אותם בברכה. מיד אחר התפילה היה יושב בינות לומדים לשמע שיעור תורה. סבא היה איש יודע ספר, אך תמיד הצניע את זה, "לא אוהב לעורר מהומה על לא מאומה", היה משפט מפתח שהיה רגיל על לשונו. גם כשאנשים טעו בו, ראו בו איש פשוט שאינו יודע ספר, זה לא הטריד אותו, להפך, נראה היה שהוא שמח בכך מאוד. גם מולנו, הקרובים, הוא היה מנסה לטשטש עקבות, כמו במקרה של תיקון חצות שהיה עורך בכל לילה. הבכי והדמעות שהוא שפך, הרטיטו כל לב. הוא לא החשיב עצמו למאום.

היתה לו חנות קטנה בפאתי השכונה. כולם אהבו להגיע אליו לשם, ילדים וגדולים. תמיד היה לסבא תמר או שקד לתת להם, וסוכריות שקדים בצנצנת. הוא היה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, תמיד בשמחה.

כולם הכירו אותו מהחנות. היה מוכר שטיחים וכלי בית, וכל מיני מציאות מזדמנות. ספון ליד הדלפק הישן, קורא בנחת מזמורי תהילים, עד שיגיע לקוח.

לסבא היתה חולשה לכרטיסי ברכה. ולא סתם כרטיסי ברכה, אלא לאלו של ה"שנה טובה", עם הנצנצים. כאב לו כל כך שעם הזמן כבר נעשה קשה להשיג אותם. כולם כבר עברו לאמצעים דיגיטליים, והנייר הפשוט הזה נכחד מהדוכנים. היה לו אוסף מאז שהיה ילד. ניתן היה למצוא אצלו אוצרות של ממש, מכל השנים והסגנונות. ההיסטוריה ממש התפרצה מכל הגלויות הללו, כל איגרת סיפרה סיפור של תקופה ומקום אחר. היה מרתק להסתכל בהם. אהבנו מאוד לשבת עם סבא ולשמוע את ההיסטוריה מאחורי כל תמונה וגלויה. לצד הכיתוב "שנה טובה" היו שם תמונות של יהודים עטויי טליתות מהיישוב הישן, חלוצים עם טוריה, תפילה לשחרור ירושלים, שנה טובה מגולדה מאיר, מחברי הקיבוץ, מהסוכנות היהודית. כולם סיפרו את המציאות השונה כל כך ממה שאנו מכירים היום.

שנים גדלנו במחיצת סבא, ולא חשבנו לרגע לשאול אותו על מה ולמה הוא אוסף את הכרטיסים הללו בכזו אדיקות. אבל אז הגיע בן הדוד הקטן ששאל את מה שהיה צריך להישאל מזמן, "סבא, למה אתה אוסף את זה? למה זה חשוב לך כל כך?".

לקח לסבא קצת זמן לענות. כנראה היה צריך לעבד את המחשבות והזיכרונות, אבל אז זכינו לשמע את הסיפור של סבא, שהיה אבן דרך משמעותית בחייו.

"נולדתי בפרס. השנים היו שלהי מלחמת העולם השנייה. התמורות חלו גם על פרס, והמצב הכלכלי היה לא קל. הורי נלחמו על פת לחמנו-לחמם. ידענו רעב ומחלות, אנשים טובים שנידבו לנו מעט אוכל ומצרכים החיו אותנו, כפשוטו. הורי ניסו לשרוד, כל יום היה מלחמה. במסירות נפש הם גידלו אותנו – משפחה ברוכת ילדים, כשכולם קטנטנים ממש. המצב היה קשה. ביום אמרנו מי יתננו לילה, ובלילה אמרנו מי יתננו בוקר. עקב חובו של אבי נאלצנו להתפנות מהבית, שנלקח על ידי הנושים. הסתובבנו בכל מיני מקומות מאולתרים, והרעב היה מנת חלקנו, עד היום אני לא מסוגל לשמע על ילד רעב, אלו היו ייסורים נוראיים.

אני הייתי ילד עם מבנה חסון. אותות הרעב ניכרו עלי פחות מאשר על אחי, שהיו צנומים וגרומי בשר. הייתי חזק, ולמרות גילי הצעיר מאוד, ילד פעוט, הייתי סוחב משאות כבדים ללא קושי. הסביבה היתה מתפעלת ממני ומיכולתי, וכך התחלתי לעזור להורי בפרנסה. כמה שזה נשמע לא הגיוני ואולי אכזרי, זו היתה המציאות אז, מוות ברעב או לעבוד, ואז הגיע אחד מהיהודים העשירים והציע להורי לקחת אותי למשרתו האישי בתמורה לתקציב גבוה מאוד שיתן להם כל חודש. הורי הסכימו בלית ברירה, הפיתוי היה גדול. הוא הבטיח לשמור עלי כבנו ממש. הייתי ילד טוב, והבנתי את המשמעות של המצוקה. הלכתי איתו. לעולם לא אשכח את הימים הללו. הוא אכן היה אדם טוב ונחמד, והתנהג אלי יפה מאוד, אבל אני נשרפתי מגעגועים הביתה, אל המשפחה, והכי - אל אמא שלי. בלילות הייתי בוכה. בסך הכל הייתי ילד קטן ממש, לא עמדתי בזה, לא חשבתי הרבה, ופשוט קפצתי מהחלון של החדר שלי החוצה. בחוץ היה שלג, קור כלבים, ואני עם בגד קליל ונעלי בית. לא הבנתי משמעויות, רק רציתי הביתה, אל אמא. כך רצתי במרחבי השלג, בחושך, עד שהגעתי הביתה. אלוקים יודע איך הצלחתי ללכת את כל המרחק הזה בתנאים הללו, הרצון לחזור אל אמא גבר על הכל. הורי היו המומים שהופעתי ככה בלילה. גם האדון נבהל מאוד כאשר לא מצא אותי במיטתי בבוקר. הוא הזדעזע מהמקרה, ופיטר אותי לאלתר.

בדיוק בשלב הזה הגיעו אנשי הסוכנות. המדינה היתה בשלב ההתאוששות וליקוק הפצעים. זאת היתה תקופה של אופוריה, של הגשמת ציפייה של 2000 שנות גלות, שבים לציון. כחלק מעידוד העלייה, הם פנו להורי והציעו להם לעלות לארץ. מסיבות שונות, הורי לא יכלו לעלות באותם ימים, אבל הם לא הרפו. מיד נחה עינם עלי. עם מבנה הגוף שלי, הייתי היחיד שנראה במצב כשיר, כל שאר אחי היו חולים וחלושים. "מה איתו?", הם שאלו את הורי. הורי שתקו. הבריחה שלי מהאדון היתה טרייה מדי. ואז התחיל מסע לחצים. הם הבטיחו להם חינוך ועתיד טוב יותר בשבילי, הם התחילו לשכנע אותי ולהלהיב אותי ברוח הציונית.

הם רשמו אותי לפעילויות שהם ארגנו לילדים, עד שהייתי מוכן כבר לצאת איתם לדרך אל ארץ ישראל. התכנון היה שאני אעלה לבד, והורי יצטרפו בהמשך. הגעתי לארץ, בגפי, עם שק קטן ומספר מצומצם של חפצים, והרבה חיבוקים ונשיקות של אמא שלי. לא היתה קלה הפרידה, אבל רציתי להיות ישראלי ציוני, ולבנות את המדינה. ככה הגעתי אל הקיבוץ. שוכנתי בבית הילדים. סביבי היו ילדים שונים ממני בתכלית, מכל הבחינות: מנטלית, תרבותית, שפתית, הכל. הדבר המשותף היחיד היה: כולנו יהודים.

הייתי בהלם. לא ידעתי עברית, וגם מנטלית, ראיתי ילדים קטנים עם מבט ומבע חצוף כל כך, "לא רואים בעיניים". אני, שלא הייתי מסתכל למבוגרים בעיניים, הייתי מזועזע מזה. אבל זו רק היתה ההתחלה. כבר אז הבנתי לאן נפלתי... הבנתי שאני צריך לשנס מותניים ולדאוג לעצמי, כי אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומי. ככה ניסיתי להשתלב בכל זאת. את העברית רכשתי די מהר, ולכאורה ניתן היה לחשוב שהסתגלתי.

אבל לא. ממש ממש לא.

הגעגועים בערו בי. רציתי את אמא ואבא, רציתי את המשפחה שלי, רציתי לחזור, אבל לא היה איך... וככה, בכל לילה, אני בוכה ומרטיב את הכרית בדמעות. ואז הגיע ראש השנה. כבר חודש לפני ההיערכות בקיבוץ היתה גבוהה. זה היה קיבוץ חילוני למהדרין, מה שעוד הוסיף לקושי שלי. מסביב היו עוד ילדים שהיו לבד, כמו ניצולי שואה, וכאלו שעלו בגפם, כמוני, כך שהמקרה שלי לא היה חריג. אבל אז הגיעו הגלויות, האיגרות של "שנה טובה". כולם שלחו לכולם. כמעט לכל הילדים היה לפחות דוד אחד שזכר ושלח. כל יום הייתי שואל את הדוור אם הגיע משהו בשבילי. חיכיתי מאוד למכתב מאמא. רציתי לשמע מהם. כל יום חיכיתי בצפייה, מתי תגיע הגלויה שלי. נשרפתי מבפנים, התמלאתי קנאה בילדים המפזזים בחוץ. כולם מקבלים מכתבים חוץ ממני.

חברי ידעו שאני מחכה למכתב מאמא שלי. ידעתי שזה יקר מאוד בשבילה לשלוח, אבל עדיין ציפיתי, אף על פי שזה לא היה ריאלי כל כך... באחד הימים, כאשר חזרתי מארוחת הבוקר, גיליתי מכתב מונח על מיטתי.

הוא היה כתוב בכתב ילדותי, אבל לא התייחסתי לזה כלל. פתחתי בלהט. היו שם כמה שורות בעברית עילגת, אמא שלי כתבה לי שנה טובה, ואת אהבתה וגעגועיה.

באותו רגע האמנתי שהכל יכול לקרות בעולם. האושר שבי עלה לשחקים. קיבלתי כוח אדיר, רציתי פשוט לצאת החוצה ולרקוד. בהתלהבות סיפרתי לכל החברים שגם לי יש מכתב מאמא. לא שמתי לבי לצחקוקים מסביב. הייתי באופוריה, ולא רציתי שאף אחד יפגע לי בזה.

את המכתב שמרתי כל הזמן אצלי, עד שאמא הגיעה, כמעט שנה אחרי.

אז כבר ידעתי על משובת חברי, שרצו למתוח אותי ושמו לי את הגלויה על המיטה, אבל כבר לא היה אכפת לי, כי אמא כאן. והמכתב הזה החזיק אותי כשנה.

אילולא הוא, אני לא מאמין שהייתי נמצא במקום שאני היום, הייתי נכנע לשטיפות המח של השומר הצעיר, מחפש בית ומקום חם אחר. אבל על אף שעשו זאת במשובה, הם זכו שאשוב בחזרה אל אמא שלי ואל העם שלי. מאז נשארה לי הכמיהה לגלויות, רצון פנימי לאסוף מהן כמה שיותר".

זה היה סיפורו של סבא אליהו.

את הסוף שלו שמענו בשבעה. אחד הקשישים בשכונה, ניצול שואה, סיפר שסבא אליהו היה כותב לכל אותם גלמודים שנה טובה, בכל שנה. מעולם לא פספס, ובשנותיו האחרונות הוא היה מתקשר לאחל.

זה היה סבא. בפשטות, בנועם הליכות, לימד אותנו מה זה באמת לאחל שנה טובה.