ימי הולדת ואני: למה אני לא אוהב לחגוג ימי הולדת?

קצת מביך לספר את זה, אבל לכולנו יש פדיחות מהימים שבהם היינו טינאייג'רים מבולבלים ובוסריים. אז תסלחו לי מראש ותקראו את השורות הבאות בסלחנות, או.קיי?

ובכן, ביום ההולדת ה-16 או ה-17 שלי, כבר לא זוכר, התכוננתי במיוחד לאותו יום – ובמיוחד לאיחולי המזל טוב שהיו אמורים להגיע במהלכו. באותן שנים היה לי פנקס לעניינים שונים (בחור מסודר), ואני זוכר שבאחד העמודים פשוט כתבתי את השמות של כל מי שהיה אמור לברך אותי באותו יום – חברים ומשפחה. אחרי קבלת הברכה בטלפון או פיזית, סימנתי וי לצד שם המברכ/ת, ובסוף היום האכזבה היתה, כמובן, גדולה. למה? כי שומו שמיים, היו כמה אנשים שהעזו לשכוח את היום שבו הקב"ה החליט שהעולם לא יכול בלעדי, ולא טרחו להתקשר או לברך. אפילו מברק ברכה לא טרחו לשלוח. אפילו לא מטוס נייר. נפגעתי ממעמקי לבי. הבטחתי לעצמי שגם אני אשכח את יום ההולדת שלהם, והבנתי שכנראה הקשר שלנו לא כזה איתן כסלע כמו שחשבתי. העלבון היה צורב, והוא הזדחל במורד הגרון לכיוון הלב.

אחרי יום או יומיים תפסתי את עצמי בידיים. הבנתי עד כמה הסיטואציה הזו מגוחכת וחסרת טעם. אם יום ההולדת יכול לגרום לי להרגיש רע כל כך, חשבתי לעצמי, אז למה בעצם אני צריך אותו? למה צריך לצפות ואז להתאכזב? למה בכלל שמישהו יזכור את תאריך הלידה שלי, ומה זה נותן לי חוץ מתשומת לב זולה? הרי לא עשיתי שום דבר מיוחד כדי להגיע ליום ההולדת. בסך הכל קמתי בבוקר, שטפתי פנים, צחצחתי שיניים והקידומת התחלפה מאליה. לא סיימתי את הש"ס, לא זכיתי בפרס נובל, לא הוצאתי תואר שני ואפילו לא זכיתי בחיש-גד. סתם עבר עוד יום, שבמקרה התאריך שלו הוא גם התאריך שבו נולדתי. אז מה הסיבה למסיבה?

וככה עברו להם השנים, והעדפתי להתבונן על ימי ההולדת מהצד, בלי לעשות מזה עניין. מבלי לצפות – וגם מבלי להתאכזב. 

יום אחד, בתקופה שבה ערכתי את המקומון של קריית שמונה, הגיע עסקן מוניציפאלי, הסתובב בחדר העריכה והגרפיקה בחוסר מעש, כחכח בגרונו ומלמל משהו כמו "אתה יודע שאני בן 52". הסתכלתי עליו, וזה נראה לי מגוחך. אני בקושי מכיר אותו, אז למה אני אמור לדעת שיש לו יום הולדת היום? מה הוא רוצה להגיד לי בפיסת האינפורמציה הלוהטת הזו? ואז הוא כחכח שוב, שלף תמונה שלו וביקש "תעשה טובה, תכניס את זה במדור הרכילות. תכתוב שאני יקיר המערכת, ושבעיתון מאחלים לי יום הולדת שמח". הייתי אז בן 22, הוא היה 30 שנה מעלי, וזה נראה לי ילדותי כל כך ולא מובן.

במקרה אחר ראיתי בווידיאו חבר לשעבר מהתיכון שארגן לעצמו יום הולדת די המוני. הוא הביא כל מיני מברכים מתחלפים שישבו לצדו, כל אחד בתורו, סיפרו על מעלותיו וגרמו לו להסמיק. זה הזכיר לי תכנית עם בן גוריון, על אף שההבדל היה פעוט: אותו חבר היה אז רק בן 35, וגם טרם זכה להנהיג את מדינת ישראל. או.קיי, עשית כמה דברים בחיים, אולי הגעת להישגים, אבל מה אתה מארגן לעצמך אירוע שבו כולם מדברים על מעלותיך הנשגבות? כאילו, אין גבול לחוסר המודעות העצמית? היה חסר להדביק מאחורה פוסטר עם הכיתוב "האיש והאגדה", ואז התמונה היתה מלאה.

ואפרופו ימי הולדת, בואו נפתח כאן סוגריים: חשוב לזכור שהתאריך האמיתי של יום ההולדת הוא התאריך העברי בלבד. לתאריך הלועזי יש משמעות בדיוק כמו התאריך בלוח השנה המוסלמי (אולי נולדתם בחודש ג’וּמַאדַא אַלְאוּלַא? ובערבית جمادى الأولى) או בלוח השנה הסיני (אולי נולדתם בשנת הדרקון? ובסינית 辰). כלומר, אם אתם חוגגים לפי התאריך הלועזי – קחו בחשבון שיומיים אחרי יכול לצאת יום ההולדת לפי לוח השנה המוסלמי. האם זה מזיז לכם? ממש לא, כי ברור לכם שאתם הולכים לפי לוח שנה אחר. אז אם אתם קוראים את עלון הידברות, כנראה שיש אמונה בלבכם. קחו בחשבון שביום ההולדת העברי (בלבד!) אתם יכולים לברך את קרוביכם, ויש לברכה משמעות סגולית מיוחדת. בשמיים זה היום האמיתי שבו גדלתם בשנה, וודאי שלא בתאריך הלועזי, שלמעשה לא מסמל דבר. אז גם אם חוגגים – תחגגו בתאריך הנכון. עד כאן ההערה החשובה.

בניגוד למה שהיה אפשר אולי להבין עד כאן, אני לא שולל כמובן את חגיגות ימי ההולדת באשר הן. ברור לי שאני קצת קיצוני בנושא. יש לי בני משפחה וחברים נפלאים ונדירים שחוגגים לעצמם, ואני מתייצב ושמח בשמחתם מכל הלב. יש גם מקורות ביהדות לחשיבות הרוחנית ועל העניין להתברך ביום הזה. אבל מצד שני, בואו נשים קצת פרופורציות לימי ההולדת. בואו ניקח אותן בטעם טוב. ואם שכחתי לאחל לכם מזל טוב ביום ההולדת, תשתדלו לא לרשום זאת בפנקס או ברשימה השחורה. בכל זאת, זה בסך הכל יום הולדת. אחרי הכל, אתם הרי יודעים מי האיש הראשון שמוזכר בתנ"ך בהקשר של יום הולדת, נכון?