"צאו מאזור הנוחות, נסו להתפייס": תמר ללוש בטור לעשרת ימי תשובה

שבת תשובה תשפ"ג, סעודה שלישית. בעלי מספר לנו סיפור מהדרשה בבית הכנסת: אישה אחת באה אל הרב ושיתפה אותו בצערה על כך שבביתה שלושה ילדים מעוכבי שידוך: "האם יש לרב עצה טובה עבורי?".

"עליך לחשוב האם יש אדם בעולם שאת מסוכסכת עמו ושמא הוא פגוע ממך", ענה הרב. לאחר מחשבה אמרה האישה: "יש לי שכנה בבניין שאינני מדברת איתה יותר מעשור". אם כן, שח הרב, מציע אני שתאפי עוגה יפה ותכתבי פתק נחמד, תנקשי על דלתה ותנסו להתפייס. "עם השכנה הזאת?!", נבעתה האישה, "עדיף כבר שילדיי יישארו רווקים"...

לרגע אחד חייכתי כמותכן, וברגע השני – בום בלב! אני יודעת, זאת אני! גם אני קיבלתי לפני מספר שנים מסר שמישהי נפגעה ממני, ובחרתי להדחיק את זה לירכתי הלא מודע. כשלעיתים נזכרתי בזה, הציע לי האגו תירוצים מגוונים: היא בטח שכחה, זו הייתה התקשרות על רקע מקצועי ואתן לא נפגשות יותר, זאת אישה שעושה רעש וצלצולים מכל עניין פעוט, היא לא הסגנון שלי וקשה לי לתקשר איתה... ושוב דוחקת את הנושא למרתף נסתר.

פעם, בערב שבת פרשת בלק, דרש הרבי לפני חסידיו ואמר: בלק – ראשי תיבות ואהבת לרעך כמוך. העז אחד החסידים להגיד את אשר חשבו כולם: רב'ה, סליחה, אבל זה לא מסתדר, ואהבת כותבים בו', כמוך לא כותבים בק'. "זה בדיוק העניין", זעק הרבי, "אהבת הזולת זה כשלא מסתדר. כשמסתדר זה לא קונץ".

תמר, אני אומרת לעצמי בזמן רעווא דרעווין, את חייבת את זה לעצמך ולמען קידוש השם. את לא מעוניינת להיות האישה האבסורדית מהסיפור של הדרשן. במוצאי שבת אזרתי אומץ ויצרתי קשר אחרי חמש שנים. השד לא היה כל כך נורא...

כולנו אוהבות שלום והרמוניה, והמלך הזקן והכסיל יודע את זה ומתחפש לדוקטורנט צעיר ונמרץ כדי ליצור צרמוניה סביב דעות שונות ותקשורת לקויה. בא מלך מלכי המלכים בעשרת ימי תשובה ואומר לנו: בנותיי, יש לי שם מיוחד שמשתמשים בו עשרה ימים בשנה – עושה השלום. סלקו את האגו והרפו מהפגיעות, בבקשה צאו מאזור הנוחות.