סיון רהב מאיר
פרשת האזינו: אם לא לראות את ירושלים נבנית, לפחות לשמוע אותה
מדוע סירב הרב חרל"פ לקבל שקט סביב מיטת חוליו? סיפור מיוחד לפרשת האזינו, מתוך ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "לגדול
- סיון רהב מאיר
- פורסם י"א תשרי התשפ"ג |עודכן
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". משה רבנו לא זכה להיכנס לארץ ישראל, אלא רק לראות אותה מרחוק, להסתכל עליה, וגם זו זכות גדולה.
להתרגש מהרעש
אלה היו ימיו האחרונים של הרב יעקב משה חרל"פ. אם אתם תוהים בנוגע לשם המשפחה המיוחד שלו, אז הנה ראשי התיבות: חייא ראש לגולי פולין. שם המשפחה הוא על שמו של ראש המשפחה הגדולה, הרב חייא מפולין. אבל הרב חרל"פ כבר נולד בארץ, בירושלים, והקפיד שלא לצאת מארץ ישראל כל ימי חייו. על המצבה שלו אפילו נכתב "מעודו לא טעם אוויר של חוץ לארץ".
הוא היה תלמיד חכם, ראש ישיבת "מרכז הרב", שאותה הקים הרב קוק, והיה גם הרב של שתי שכונות קרובות בירושלים — שערי חסד ורחביה.
הסיפור שלנו מתרחש, כאמור, בסוף ימיו של הרב חרל"פ. בשנת תשי"ב (1951) הוא שכב במיטה, חולה וחלש. ממש מתחת לחלון ביתו עבדו פועלים עם כלי חפירה וקידוח. לאורך כל שעות היום אפשר היה לשמוע את עבודת הבנייה ואת הטרקטורים המרעישים.
בני משפחתו של הרב רצו שינוח, ולכן החליטו לפנות לעירייה ולבקש להמתין עם העבודות, או לעבוד במקום מרוחק יותר, כדי לשמור על השקט. כשהרב שמע על כך, הוא קרא להם לחדרו.
"עד עכשיו זכיתי לצאת לרחוב ולראות את ירושלים", אמר. "עכשיו אני במיטה, ולא יכול עוד לצאת, אבל כשאני שומע את רעש המכונות אני יודע שירושלים נבנית. אל תיקחו ממני את הזכות הזאת. אם לא לראות, אז לפחות לשמוע את ירושלים בבניינה".
נקודה למחשבה
יש דברים שאולי לא נעימים לנו אישית, אבל הם טובים לעם ולעולם. הם אפילו חלק ממהלך היסטורי. בהסתכלות קצת אחרת, אולי נוכל להתבונן ככה במציאות. דמיינו למשל שאתם עומדים בפקק בהסעה בדרך לבית הספר, בגלל משאית שמעבירה ציוד של משפחת עולים חדשים שבאה לגור בשכונה. נכון, זה מרגיז, אבל משפחה חדשה עלתה לארץ ישראל ובאה לגור לידכם. האם אתם יכולים לחשוב על עוד דוגמאות כאלה?