"אני חיה לצד המוות. כן, זה אפשרי"

אף אחד לא אוהב לדבר על המוות. אמנם כולנו פוגשים אותו מידי פעם: לעתים זו פגישה קרובה ולעתים ממקום רחוק, אך הדיבור עליו בדרך כלל קשה לנו. זו גם הסיבה שישראלה מייזלר העוסקת כבר 25 שנים בשליחות החשובה של טהרת הנפטרות בחברה קדישא הראשית והכללית ירושלים (פרושים), מגלה לא פעם שאפילו חברותיה הקרובות מעדיפות להחליף נושא כשהן שומעות על העיסוק שלה. "זה בסדר גמור, זה לגמרי מובן לי", היא אומרת ברגישות.

אך יחד עם זאת, יש גם מצבים בהם ישראלה מוצאת את עצמה נשאלת, לעתים על ידי בנות משפחה של נפטרות, או כאלו שקרובות משפחה שלהן מאושפזות במצבים מורכבים, ורוצות לשמוע קצת יותר על הנושא. בדיוק לשם כך היא נאותה להתראיין ולפתוח חרך קטן לשליחות המרגשת והחשובה לאין ערוך שבה היא עוסקת – שליחות חייה.

(צילום: shutterstock)

חיים של שליחות

ישראלה עלתה לארץ לפני כמעט עשור. עד אז היא התגוררה בבלגיה ובמשך 15 שנים הייתה אחראית על הטהרה לנשים שנפטרו באנטוורפן. "גם בבלגיה מיעטתי לדבר על העיסוק שלי", היא מציינת. "אפילו החברות הטובות שלי לא ידעו בדיוק מה אני עושה. הרגשתי שעל כך נאמר 'חסד של אמת'". לאחר שעלתה לארץ היא התכוונה להמשיך במצוות הטהרה. לשם כך היא פנתה אל משרדי חברה קדישא ובתוך זמן קצר מצאה את עצמה משתלבת בעבודה בחברה קדישא ירושלים.

לא חששת מהעבודה המאתגרת?

"לא חששתי. הרי אני באה מהתחום ומכירה היטב את ההתנהלות. חשוב לי גם לציין שאני אף פעם לא עובדת לבד, אלא חלק מקבוצה של 12 נשים שעוסקות בכך. בכל פעם כשיש צורך לבצע טהרה, עושות זאת ארבע מאתנו. בחברה קדישא מאוד מקפידים על כך שבכל טהרה וטיפול בנפטרת ישתתפו לכל הפחות ארבע נשים, בכדי לתת את הכבוד המקסימלי, מכיוון שגוף היהודי לאחר הפטירה הוא כספר תורה שחייבים בכבודו גם לאחר שבלה. הקפדה זו מלווה את המטהרות בכל הפעולות שהן עושות, ומכאן הכבוד והקדושה שהן נותנות בכל רגע ושלב בהתעסקות עם הגוף היהודי הקדוש. מכיוון שאני מתגוררת סמוך מאוד לבית הלוויות שמגר, אז אני נקראת לעתים קרובות גם כדי לעשות 'קריעה' לנשים בזמן הלוויה.

"כשאני מתבוננת סביבי על הנשים שעובדות איתי יחד, אני יכולה לומר שכל אחת מהן מיוחדת מאוד. מדובר בנשים גדולות, שלא בוחלות בשום עבודה ועושות זאת באמת לשם שמיים. אני לומדת המון מחברותיי לצוות, בעיקר מהיכולת שלהן לבצע כל פעולה בקדושה, בצניעות ועם הרבה כבוד לנפטרת. במשך זמן הטהרה אנחנו לא מחליפות בינינו אפילו  מילה אחת, גם לא בנושאים שקשורים לטהרה. כל אחת יודעת את תפקידה ואנו מבצעות את כל מה שמוטל עלינו מתוך תחושה גדולה של שליחות.

"העבודה לא קלה בכלל, ויש בה התמודדות גדולה מבחינה רגשית. אחד הדברים שאני רואה בכל פעם מחדש הוא שמוות הוא תמיד דבר קשה, בפרט כשמדובר באדם שקרוב אליך. במשך השנים גם ראיתי שבפרט כשמדובר במוות של הורים, אז לצער אין גיל. גם אם ההורה ממלא את ימיו ונפטר בשיבה טובה, הילדים שלו עדיין חווים קושי רב בפרידה. נכחתי בלוויות בהן נראו  מראים קשים מאוד, דווקא כשהיה מדובר באנשים מבוגרים ושבעי ימים".

האם העובדה שאת נוכחת בכל כך הרבה לוויות עוזרת לך להתרגל למראות הקשים?

"שום דבר לא מקהה את החושים וכל מקרה הוא קשה ומזעזע. אבל יש גם מקרים טראגיים במיוחד שבהם אני מתקשה מאוד לשוב לשגרה. למשל כשמדובר בילדים צעירים שנפטרים או במקרים של מוות פתאומי. הזדמן לי לבצע קריעה בכמה לוויות של הרוגי מירון, וזה דבר שנחרט עמוק בלב ולא עוזב אותי עד היום. עם השנים היו גם כמה וכמה מקרים בהם נקראתי ללוויות של אנשים שמוכרים לי. אי אפשר לתאר את גודל הצער כשאת משתתפת בלוויה של מישהי שאת מכירה מבית הכנסת, או פוגשת אלמנה צעירה יחד עם ילדיה היתומים. יש גם מקרים שבהם אני מבצעת את פעולות הטהרה לנשים שחלו לפני פטירתן, ואז ממש אפשר לראות את הסבל שעברו. זהו גם דבר שנצרב לי עמוק בלב, לפעמים אני מוצאת עת עצמי כמעט נחנקת בזמן שמבצעת את מה שמוטל עליי. במצבים כאלו אני נעצרת, נושמת לכמה רגעים, ורק לאחר מכן ממשיכה הלאה.

(צילום: shutterstock)

"בכל פעם אני יוצאת מהשליחות שלי מהורהרת, רואה בחוש איך שלא משנה אם מדובר באדם עשיר או עני – כולנו נעבור בסופו של דבר את אותה טהרה ונגיע לאותו מקום. העיסוק בחברה קדישא שינה לי את כל ההסתכלות על החיים. נקודת המבט שלי הפכה להיות לגמרי שונה, ואני רואה זאת כרווח אישי שלי".

עבודה בלי שעות

מדובר בעיסוק שחורג מגבולות השעות והימים. איך את מתמודדת עם זה?

"מהרגע שבו לקחתי על עצמי את המצווה הזו, קיבלתי החלטה שאני אף פעם לא משיבה לקריאה בשלילה, אלא תמיד עושה את מירב ההשתדלות כדי להגיע למשימה, גם אם זה קשה. היו לי לא מעט מקרים בהם ממש לא היה לי נוח לבוא, ובכל זאת שיניתי את כל התכניות, כדי שאוכל לטפל במקרה. דבר נוסף שקיבלתי על עצמי הוא לא להסתכל על השעון במהלך העבודה. לפעמים פעולות הטהרה נמשכות זמן ממושך ולפעמים הן קצרות יותר. אבל בכל מקרה השעון לא מהווה שום שיקול, וברגע שאני לוקחת על עצמי את המשימה, אני מתמסרת לה ושוכחת מכל מה שמצפה לי וממה שנמצא מסביב. גם בלוויה עצמה, אני משתדלת להיות עם בנות המשפחה ומבינה שהן זקוקות לי, לא מאיצה בהן אפילו לרגע. נותנת להן את כל הזמן כדי להכיל, לבכות, להספיד, כל מה שהן צריכות. כמובן שלא תמיד זה קל. היו מקרים בהם הזעיקו אותי בשעה אחת או שתיים בלילה, היה גם מקרה שנקראתי להגיע אליו חצי שעה לפני כניסת ראש השנה ולעתים קרובות יש לוויות בערבי שבתות. זה בכלל לא משנה מתי, ברגע שמתקבלת קריאה אני עוזבת הכל וממהרת לתפקיד".

אבל איך את מצליחה? הרי בסופו של דבר יש לך בית ומשפחה...

"למדתי להכין את עצמי למקרים בלתי צפויים. כך למשל אני מסיימת תמיד להכין את השבת כבר בשעות הבוקר, כדי שאוכל לצאת בצהריים אם ייווצר צורך. בכלל, תמיד אני משתדלת להיות מוכנה ליציאה, יודעת שבכל רגע נתון עשויה להתקבל קריאה".

ומה את חווה בשעות היום "הרגילות" שלך? האם אפשר לנהל חיים רגילים לצד העיסוק במוות?

"החיים שלי מתנהלים כרגיל. אני יוצאת מבית הלוויות וממשיכה לעיסוקיי הנוספים, משתדלת לחיות ולתפקד כמו כל אישה אחרת. ברור שזה לא קל בכלל, אני חיה כל הזמן את העיסוק שלי וחושבת עליו הרבה, אבל אני לא נותנת לו לנהל לי את החיים. אני מאמינה שבורא עולם רוצה שנחיה חיים מלאים ומאושרים ושנעבוד אותו בשמחה. אני משתדלת למלא את רצונו".

ומהן התגובות של אנשים מסביב ששומעים מה שאת עושה?

"כשאני מבצעת את הטהרה אני אף פעם לא יודעת במי מדובר, כי אנחנו מקבלות נשים ללא שמות. אבל היו לי כמה וכמה מקרים בהם ניגשו אליי אחרי הלוויה נשים שביקשו להביע את הערכתן ואת שמחתן על כך שאני הייתי זו שעשיתי לבת משפחתן את הטהרה. יש מישהי שכבר חמש שנים מקפידה להזמין אותי בכל פעם מחדש ליום השנה של אמא שלה, היא מביעה בכך את הערכתה וזה מאוד מרגש אותי. מצד שני, אני מבינה גם את אלו שממעטות לדבר על הנושא ואפילו לא ניגשות כדי להודות בסיומה של הלוויה. הדיבור על המוות קשה לכולנו, לא כל אחד מסוגל לשוחח עליו וזה ברור ומובן לי. אני מסתפקת בכך שאני בעצמי יודעת שזכיתי לעסוק בעבודת קודש, ומתפללת בכל יום שהמשיח יבוא סוף סוף, שלא תהיה לנו עבודה ושניפגש רק בשמחות".