שווה סיפור: אם אתה משמח את שלי

כאשר העבירו אותי בעבודתי מהאגף בו עבדתי למעלה מעשרים שנה לאגף אחר, היה לי קשה מאוד. פתאום, אחרי כל כך הרבה שנים, לשבת עם אנשים שהיית רגיל לומר להם שלום במדרגות במעלית. לא אנשים שישבת איתם שנים, אתה מכיר אותם והם אותך. מה גם שעכשיו לשנות את הכיוון ולעשות משהו אחר ממה שהתרגלת, זה לא קל. פתאום ביום בהיר מישהו מגיע ומנפץ את השגרה הבטוחה והרגילה שלך.

המנהל שלי אמר שדווקא בגלל שבהנהלה סומכים עלי, הם רוצים שאכניס דם חדש לאגף השני. זו לא קריאת תיגר על עבודתי, או רמז על אי שביעות רצון, אלא דווקא אמון ביכולותי. כך פתחתי דף חדש, עם אנשים חדשים.

הועברתי אל חדר חדש, בו ישבה אודליה, אישה צעירה. הכרתי אותה מהמפגשים החד פעמיים שנעשו לכל המשרד, וכן בשלום-שלום של מסדרונות-מדרגות-מעליות-חניות. ידעתי שיש לה בן חולה, ושהיא מתמודדת בגבורה הירואית עם המחלה של בנה, אישה אמיצה וחזקה. מעבר לכך, לא ידעתי דבר עליה. חשבתי שהיא אישה מופנמת, שחיה את חייה בכאב, והבנתי את זה.

המעבר הזה היה לי לא פשוט, פתאום לעבור לחדר אחר מהחדר הרגיל שהיה רק שלי כמעט עשרים שנה, ולהתחיל חיים חדשים כאורחת כמעט בחדר אחר, בו מארחים אותך, כביכול. כך שתחילה הייתי ביישנית כלפי אודליה, עדיין לא הרגשתי בבית. אך אודליה התגלתה כפצצת אנרגיה וכישורים חברתיים. היא אירחה אותי בנדיבות, ונתנה לי הרגשה טובה כל כך, מכניסת אורחים שיש הרבה מה ללמוד ממנה. מיום ליום התפלאתי על עצמי, איך לא הכרתי אותה קודם. כולם אהבו אותה באגף, היא היתה חביבה על כולם, וניהלה קשרים רבים ומורכבים ביד רמה ובכישרון מדהים. כך גיליתי את אודליה – שונה כל כך מאיך שחשבתי עליה לראשונה, אישה שמחה ואופטימית, שלא נותנת לשום דבר רע להיכנס לחייה ללא רשותה.

היא היתה מצחיקה ברמות קשות. בכל יום היתה לי חוויה להיות במחיצתה, הקלילות שלה והצחוק הזרימו לי דם חדש לעורקים. זו היתה הפעם הראשונה שהודיתי לה' על המעבר. כך התיידדנו. בעוד אני נזהרתי מלדבר על המחלה של בנה, אודליה דיברה על זה בחופשיות רבה כל כך שזה ממש לא היווה מכשול או מחסום כלשהו. להפך, הכל היה על השולחן. התקשורת היתה נקיה וזורמת כל כך שזה היה תענוג.

אודליה שיתפה אותי בחייה. היא סיפרה על המחלה ועל האופן בו התגלתה, היא סיפרה על החיים האישיים שלה, איך היא התקדמה באמונה והתחזקה, ואני עמדתי נפעמת. הייתי בטוחה עליה דברים אחרים לגמרי, לא ידעתי שהיא בסימן של התחזקות, חשבתי שלהפך... כך מצאתי את עצמי נוזפת בעצמי שוב ושוב, עד כמה הראייה שלי היא קצרת רואי, וכיצד לעולם אין לדון שום אדם, בשום סיטואציה, לעולם.

אינני יודעת מה באמת אני רואה, כן, צריך גם להבין את מה שרואים.

כך נהיינו חברות טובות. ראיתי בה אדם מיוחד, עם כוחות ושאיפות. אישה שבנתה את עצמה בעשר אצבעות, לקחה את האתגרים שאלוקים שלח לה ובנתה מהם אוצרות. הרגשתי קטנה לידה. אודליה ראתה בי כעין אמא, משום היותי מבוגרת ממנה, ועם ניסיון החיים שלי, הייתי האוזן הקשבת והכתף. העצות שלי היו לה לתועלת, וכך הקשר בינינו נבנה נפלא.

לאודליה היו שלושה ילדים בריאים מלבד הבן החולה, ילדים כישרוניים ומיוחדים מאוד. הם למדו בבית ספר ממלכתי. ניסיתי להסביר לה על הכדאיות שבשליחה לבית ספר תורני, על התוצאות, אבל אודליה לא היתה במצב לשמע על כך בכלל, הבן הגדול שלה התקבל באותה השנה לתוכנית של מחוננים. אודליה היתה גאה בכך מאוד, זה נתן לה מעט נחת בתוך כל ההתמודדות. קיוויתי בשבילה שזה אכן יישא פירות, אבל הבנתי שהיא לא בשלה לשינויים משמעותיים. לאורך השנה שמעתי אינסוף סיפורים עליו ועל אחיו, על ההצלחות וההישגים. אני לא יודעת להניח את האצבע על הזמן המסוים בו התבצעה התפנית, אבל פתאום התחלתי לשמוע קולות קצת אחרים. בין השורות שמעתי על התמודדויות שונות, על קביעת תור לפסיכיאטר מוערך, על אבחונים שונים. שתקתי. נתתי לאודליה לספר מתי שתרצה, אם תרצה.

ואכן, אודליה סיפרה על קשיים שהבן שלה חווה בבית הספר. מבחינה רגשית הוא היה ילד עם עומק. ההתמודדות בבית, עם האח החולה, נתנה לו ממד אחר לגמרי משאר הילדים בני גילו. היו לו חרדות כל הזמן לגבי עצם קיומו של אחיו, לא פשוט בכלל, ועכשיו זה התפרץ. ככל הנראה, בבית הספר הוא סבל מהצקות ומחוסר מקום חברתי. כמה שהוא ניסה - ככה דחו אותו, הוא היה ממש שולי, וזה העכיר את רוחו. הנהלת הבית ספר, במקום לגלות הבנה למצבו, האשימה אותו ביצירת כל הכאוס הזה, ושלחה אותו לאבחונים בלי סוף.

הוא התחיל ליטול כדורים שעזרו במעט, אבל עדיין, המצוקה הרגשית היתה קיימת. אודליה היתה מספרת זאת בכאב. הקשבתי לה, וכך, באחת ההזדמנויות, שוב הכנסתי לה את הרעיון לעבור לבית ספר תורני. בתחילה נרתעה, אחר כך חשבה על זה. אמרתי לה ששם, הרגישות וה"בין אדם לחברו" הם גבוהים מאוד, ושאני בטוחה שמקום כזה ייתן לו יותר. לאחר מספר שכנועים, היא ניאותה ללכת ולראות...

אבל אז היתה בעיה אחרת. הבן שלה לא רצה ללכת לשם. הוא פחד מסטיגמה, והתעקש להישאר בכיתה, אולי בכל זאת ירווח לו. אבל המצב רק החמיר.

באותם ימים התמודדתי עם בעיה דומה, אך שונה. בן הזקונים שלי החליט "לזגזג" בדרך ובמסגרת, מה שהוביל לעזיבה כליל של הישיבה. שפכתי דמעות בלי סוף, מבחינתי זה היה חורבן אמיתי. אבל נראה היה כאילו בשמים סגרו את השערים. המצב רק הידרדר. שאלתי את עצמי שוב ושוב מה ה' רוצה ממני, מה עוד אני יכולה לעשות על מנת להמתיק את הגזירה.

ואז החלטתי לא לוותר על הבן של אודליה. חשבתי מה עוד אני יכולה לעשות, ומשמיים העלו לי רעיון לקשר בינו לבין איש יקר, פעיל שמוסר נפשו למען נוער ישראל. עירבתי אותו, שיתפתי אותו במצוקת הילד והתמודדות הכפולה שלו, וביקשתי שידבר עם הילד. הוא אכן נרתם למשימה - והצליח. הילד הסכים.

אודליה העבירה אותו לבית ספר התורני.

בדיוק באותם ימים, הבן שלי בא אלינו וביקש להיכנס לישיבה. הוא רוצה להתחזק. הזדעזעתי. פתאום נפתחו לי מאגרי השמחה, לא האמנתי לטוב הזה שצונח עלי פתאום. אבל היתה בעיה חדשה - צריך למצוא ישיבה שתסכים לקבל אותו. רצינו ישיבה טובה. למרות חוסר ההגיון שבדבר, הבן שלי התעקש לחזור לאותה רמה של ישיבה בה הוא היה קודם, הוא רצה להתחיל דף חדש. לא ידענו מה לעשות, זה סיכוי אפסי, שישיבה ברמה כזו אכן תסכים לכך. מצד שני, עד שהוא הראה נכונות - לא רצינו לשבור אותו. פחדנו מאוד. הרגשנו שאנו צועדים על זכוכיות עדינות. החלטנו לנסות. אנחנו נעשה את שלנו, והקב"ה יעשה את שלו.

ככה עברו מספר חודשים. בינתיים הבן שלי למד בבית הכנסת, ונראה שאכן תפס את עצמו. הבן של אודליה נהנה מאוד בבית הספר התורני, ועכשיו התחלתי לשכנע אותה על שאר הילדים, אבל אודליה סרבה לשמע מכל וכל. שאר הילדים נהנו מאוד בבית הספר הממלכתי, הם עשו חיל, ושמם הלך לפניהם. לכאורה היה נראה שאין סיכוי.

אבל הקב"ה לא ויתר. ביום בהיר אחד, מנהל בית הספר שבו למדו ילדיה של אודליה פוטר מסיבות שונות. הצוות הסתכסך בינו לבין עצמו בעקבות המקרה, וכך כל בית הספר התפורר. בתוך שבוע הפך לבוקה ומבולקה. אודליה לא הסכימה בשום פנים. היא היתה מעורבת פעילה מאוד בוועד ההורים, היא נלחמה כמו לביאה, אבל כאילו כלום, דבר לא התקדם.

היא סיפרה לי את התסכול העצום שלה, ואז שאלתי אותה בעדינות שוב--- אולי בכל זאת? תנסי להעביר לתורני?

והפעם אכן היתה זו שעת רחמים, אודליה התרצתה. הילדים שמחו, ותוך שבועיים כולם עברו לבית ספר התורני.

ומה אתם חושבים קרה אצלנו?

הלא ייאמן קרה. אחת הישיבות הטובות הסכימה לקבל את הבן שלי, וכל זה - כשאפילו לא העזנו לפנות אליהם.

מתברר שהבן שלי התכוון לכל מילה שאמר. הוא עשה תשובה אמיתית, כבן השב לאביו. הוא ישב ולמד בעצמו בבית הכנסת, בהתמדה עצומה. הוא הגיע להישגים גבוהים, כמו שהתבטא לאחר מכן: "תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי".

יושבי בית הכנסת, שהתרגלו אליו, נפעמו מאוד מהרצינות שלו. באחד הימים הזדמנו לשם המשגיח וראש הישיבה. הם ראו אותו לומד בשקידה כזו, שהחליטו לברר למה נער כה צעיר לימים נמצא כאן ולא בבית המדרש של הישיבה. אחד מבעלי הנשמות הטובות שהיו שם סיפר להם.

הם התפעלו מאוד. הם ראו את הנשמה שלו, את האמת, את הרצון.

הם ניגשו לדבר איתו בלימוד, ונפעמו. הבן שלי באמת הדביק פערים והתעלה מעל לבחור ממוצע בגילו.

הם הציעו לו לבוא לישיבה שלהם, בו במקום.

זה היה סמוך ליום שהילדים של אודליה התחילו ללמוד בבית ספר תורני.

אני הבנתי - שמי שדואג לילדים של הקב"ה, הקב"ה דואג לילדים שלו, ומה שה' עושה – הכל לטובה.