פרשת בראשית: מה חשוב יותר, הדרך או המטרה? ולמה לעצים אין טעם של פרי?

ביום השלישי לבריאת העולם, ברא הקדוש ברוך הוא את הצמחים והעצים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים: תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִילְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ, וַיְהִי כֵן" (בראשית א', י"א). בפסוק הבא, כשהתורה מתארת את בריאת העצים בפועל, נכתב: "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹקים כִּי טוֹב" (בראשית א', י"ב).

נתבונן ונשים לב לשינוי מסוים בין האמירה של הבורא על בריאת העצים לבין תיאור בריאתם בפועל. בפסוק הראשון נכתב שאלוקים ציווה על הארץ להצמיח "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי", ואילו בפסוק השני נכתב שהארץ הוציאה "וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי". רש"י מבליט את השינוי: "עץ פרי - שיהא טעם העץ כטעם הפרי. והיא (האדמה) לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי, ולא העץ פרי. לפיכך כשנתקלל אדם על עוונו, נפקדה גם היא על עוונה ונתקללה" (רש"י).

נבאר. הקדוש ברוך הוא ציווה על האדמה להצמיח "עץ פרי", כלומר, שלעץ עצמו יהיה טעם כמו הפרי שלו, ובנוסף, שהעץ יהיה "עושה פרי", שגם יצמיח פירות, אולם האדמה שינתה כביכול מרצון הבורא, והיא הצמיחה את העצים המוכרים לנו - עץ שעושה פירות, אבל העץ עצמו לא כטעם הפרי.

מה עומק העניין? מדוע רצה הקדוש ברוך הוא שטעם העץ יהיה כטעם הפרי, ומה המשמעות שהאדמה "שינתה" מרצון הבורא, הרי אין לה בחירה ויצר הרע שמנסה לגרום לה למרוד בבורא?

טמון כאן שיעור חיוני לחיים (בסיס הדברים מובא במהר"ל בספרו "גור אריה" בפרשתנו).

כשמתבוננים בעץ פרי, אנו מגלים יצירה מדהימה. שורשים עמוקים וסבוכים, גזע, ענפים ועלים, כשכולם "מגויסים" למטרה מרכזית אחת – הפירות. מפעים לראות כיצד כל חלק תורם את חלקו ביצירת הפרי. השורשים, הגזע, הענפים והעלים - הם האמצעים הנדרשים להצמיח פרי, שהוא הסוף והתכלית העיקרית.

העץ והפרי הם משל לאמצעי ותכלית בחיי המעשה של בני האדם. הפרי הוא התכלית, והעץ שמגדל את הפרי הוא האמצעי. כשאדם רוצה להשיג תכלית מסוימת והוא זקוק לעבוד קשה בשביל להשיג אותה, הדרך עלולה לייאש אותו ולהעיק על אושרו. הדרך לא תמיד מתוקה כמו השגת המטרה: "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע, בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו" (תהלים ק"כ).

אלה הם חיינו. אדם זקוק לעבוד קשה במשך שנים, אפילו עשרות שנים, עד שלבסוף הוא טועם מפרי עמלו, אם בכלל. על האדם לשתול את העץ, לטפח אותו, להגן עליו ולהמתין בסבלנות עד שניתן יהיה לקטוף את הפירות. תינוק לא נולד בפתאומיות. נדרשים תשעה חודשים של הקרבה של אמא מסורה, ואין סוף מסירות לגידולו וחינוכו. נדרשות שנים ארוכות של מסירות אין קץ עד "הפקת הפרי".

חלק גדול מאוד מהחיים שלנו הוא המסע לעבר היעד, ובמילים אחרות – אנו עסוקים רבות בעץ עצמו, והרבה פחות בפרי.

המציאות הזו עשויה לאתגר אותנו מאוד, משום שעלולים לעבור חיים שלמים מבלי שאדם זוכה לטעום מפרי עמלו, לפחות לפי הבנתו. רבים מבני האדם מתעסקים בכל שלב נוכחי בחייהם – בשלב הבא. בשנות הילדות אנו חושבים שהחיים עצמם יתחילו עם סיום בית הספר, כשאנו מתבגרים יותר אנחנו חושבים שכשנסיים את לימודי התיכון – אז נגיע ל"חיים עצמם", ואז אנו מבינים שלא! החיים יתחילו רק אחרי קבלת התואר, וכשאנו מגיעים אל אותה נקודת זמן – אנחנו חושבים שכדי להתחיל את החיים אנו צריכים שתהיה לנו משפחה מסודרת, פרנסה יציבה, קשרים נכונים, בית משלנו ורק אז נתחיל לחיות את החיים.

המחשבה הזו אף פעם לא נגמרת. בכל שלב בחיים אנו מתכוננים "להתחיל לחיות" בשלב הבא.

אם בכל שלב יש עם מה להתעסק עבור השלב הבא, מתי הזמן הנכון להתחיל "לחיות"? מתי נרגיש שהגענו ליעד? האם החיים הם רק "עץ"? מתי נאכל את ה"פרי"? מתי נגיד לעצמינו – או! הגענו סוף סוף לתכלית שלנו...

כאן אנו מגלים את משמעות "הוויכוח" בין אלוקים לבין האדמה. המבט האלוקי הוא שהעץ אכן כטעם הפרי. מבחינת בורא עולם, כל רגע בחיים הוא גם עץ וגם פרי! החיים הם מה שקורה עכשיו ועליך למלא את ההווה בתכליתו הראויה. ההווה של כל אדם הינו מדויק עבורו בתכלית הדיוק. אבל ה"אדמה מרדה". המהר"ל כותב שאין זה מרד מודע נגד השם, שהרי האדמה איננה בעלת בחירה, אלא זה מייצג את העובדה שהתפיסה שלנו - בני האדם - מוגבלת. החלק הארצי שלנו לא מסוגל להעריך נכון את האמצעים והדרך שאנו הולכים לקראת מטרה מסוימת, באותה מידה שאנו מעריכים את המטרה עצמה.

מנקודת המבט האלוקית, היום הכי חשוב בחיים הוא היום, והרגע הכי חשוב בחיים הוא הרגע. אלוקים שם אותנו בעולם שהמסע עצמו הוא חלק מהיעד. התהליך עצמו הוא חלק מהמטרה. בואו נפסיק לפספס את הרגע רק בגלל שאנו תופסים אותו כהכנה למשהו אחר. ללא כל ספק עלינו להציב מטרות ולהתאמץ להשיגם, אולם עלינו להשקיע את תכלית החיים בכל רגע ושלב בחיים.

מנקודת הראות של האדמה, של הגשמיות, יש הבדל משמעותי בין האמצעי למטרה, בין העץ לפרי, אולם לקדוש ברוך הוא יש פרספקטיבה אחרת לגמרי. גם האמצעי הוא חלק מהמטרה. העץ והפרי חולקים את אותו "טעם".

המדרש כותב, שלעתיד לבוא טעם העץ יהיה אכן כטעם הפרי (ילקוט שמעוני בחוקותי, על הפסוק: "ועץ השדה יתן פריו"), שהרי נבין כיצד כל תחנה ושלב בחיים שהיה נראה לנו רק כדרך, היה בעצם גם יעד, והוא היה מכוון באופן מדויק ביותר מאת בורא עולם כדי שנגיע לתכליתנו הסופית. "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם השם, וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה (עמוס ט', י"ג). החרישה וזריעת הזרעים – המסמלים את האמצעי, יתחברו לקצירה ולדריכת הענבים המסמלות את המטרה. לעתיד לבוא כולנו נראה זאת בחוש.

אלוקים מוביל כל אדם בדרך מיוחדת אך ורק עבורו, באופן כזה שבכל פיסת דרך טמונה גם תכלית, ועל האדם להתאמץ לגלותה.

אם נתבונן נגלה, שחלק גדול מהתסכולים והעצבות שפוקדים אותנו הוא שאנו תופסים את רוב עיסוקנו כאמצעי בלבד ולא גם כתכלית בפני עצמה, ולכן אנו חיים בתחושה שנתחיל "לחיות" רק בעוד כמה שנים, וכך חולפים השנים והחיים נגמרים עם תחושת החמצה נוראה. עלינו לחיות את החיים מתוך נקודת מבט אלוקית – שטעם העץ הוא אכן כטעם הפרי.