"הושלכו לעברי סלעים, אך לא היה מי שיחלץ אותי": הפצוע בריאיון מצמרר

"נעשו לנו ניסים גדולים ואדירים, אפילו הצוות בבית החולים לא מצליח להסביר אותם". את הדברים הללו אומר לנו בהתרגשות דב אלקובי, אביו של איתמר אלקובי שנפצע בשבוע שעבר מאבנים שיידו עליו פורעים ערבים, בזמן שהיה בשכונת שמעון הצדיק.

"אין שום הסבר אחר להתאוששות הבלתי נתפסת שלו חוץ מהתפילות של עם ישראל", ממשיך האב להתרגש, "רק בשבוע שעבר ישבנו מול הרופאים שהכינו אותנו למצב קשה ביותר. דיברו איתנו על ניתוח ראש מורכב ועל סכנה גדולה לפגיעה מוחית. אז נכון שאיתמר עדיין פצוע וסובל מכאבים גדולים, הראש שלו מלא בשברים והוא זקוק לשיקום ממושך, אבל לפחות יש לנו אותו ואנו יכולים לתקשר איתו. אנו לא גומרים להודות על כך".

לאיתמר ולאביו אין זמן פנוי. במשך היום נאלץ איתמר לעבור בדיקות וטיפולים רבים, כאשר אביו צמוד אליו כל העת. למרות זאת הם ניאותו לפנות מזמנם עבור ריאיון מיוחד לאתר הידברות, כדי לעדכן את עם ישראל במצבו של איתמר יוסף בן רוית אסתר – הפצוע משמעון הצדיק, שרבים התפללו למענו – וכפי שניתן לראות, התפילות לא שבו ריקם.

"הרגשתי מכה חזקה והתמוטטתי"

"הכל קרה ביום חמישי, חול המועד סוכות, כשהייתי עם חברים בבית של חבר שלנו שמתגורר בשכונת שמעון הצדיק", מספר איתמר בקול שקט. "הגענו אליו כדי לחגוג שמחת בית השואבה, ופתאום הרגשנו מטר של אבנים שמושלכות על הסוכה".

איתמר מציין שהוא לא זוכר הרבה מאותו אירוע. "אני זוכר רק שיצאנו מהסוכה, ואז הרגשתי מכה חזקה בראש והתמוטטתי. הבנתי שנפצעתי, אבל לא שיערתי עדיין שהפציעה כל כך קשה. כנראה שבשלב זה ההכרה שלי כבר הייתה מעורפלת ואני לא זוכר שום דבר נוסף".

אביו לא היה במקום, אך הוא שמע על הפרטים לאחר מכן, והוא משתף בהם: "איתמר הוא בחור אידיאליסט שמשתדל לעזור ולתמוך בכל מפעל חשוב של חסד ועזרה לעם ישראל. כחלק מכך הוא נסע עם חבריו באותו יום אל שכונת שמעון הצדיק, בה התקיימו חגיגות של שמחת בית השואבה, והשתתף באירוע שבו נכחו לא מעט אנשים שהגיעו בהתנדבות כדי לשמח את תושבי השכונה".

אלא שהחגיגות לא נמשכו זמן רב, כיוון שלפתע החל יידוי האבנים. "צריכים להבין שיום קודם לכן התפרעו הערבים בשכונה", מבהיר דב, "ובכלל, במשך כל השנה מתרחשים בשכונה אירועים קשים מאוד של השלכות אבנים ובקבוקי תבערה. ברגע שאיתמר וחבריו הבינו את גודל הסכנה הם יצאו בריצה מהסוכה, אלא שהפורעים רדפו אחריהם והמשיכו ליידות לעברם סלעים ואבנים. בשלב מסוים נפגע הבן שלי מסלע ענק, והגולגולת שלו התרסקה. לאחר מכן ראינו בצילומים שנוצרו שברים מארובת העין ועד אמצע המצח. איתמר התמוטט במקום, אבל הבעיה הגדולה הייתה שחבריו התקשו לחלץ אותו תחת מטר האבנים שלא פסק".

ומה עם כוחות חילוץ? מדוע הם לא הגיעו למקום?

"הגיעה ניידת של נט"ן, אך היא לא יכלה להיכנס לשכונה כי הפורעים חסמו את הדרך. בסופו של דבר הצליח אחד החברים לגרור את איתמר עד לחצר של אחד הבתים, ושם הזעיקו את הקב"ט שבניסי ניסים הוא גם פרמדיק. אין ספק שזה הציל את חייו של איתמר. בכל הסיפור הזה היה גם נס נוסף, כיוון שהקב"ט הצליח לשכנע את צוות הנט"ן בכך שהוא מכיר את השכונה ויוביל אותם בבטחה עד לפצוע. אנחנו אסירי תודה לו, אם לא הפעילות הנועזת שלו, קשה לדעת איך המקרה היה נגמר".

ומתי אתה כאבא התוודעת למה שקרה?

"הייתי באותו זמן בצפון, כשלפתע התקשר אליי חבר של איתמר וסיפר לי שאיתמר נפצע. כמובן שנכנסתי מיד לרכב ודהרתי את כל הדרך לירושלים, הגעתי להדסה עין כרם וחיפשתי את בני. אף אחד לא ידע להסביר לי היכן הוא נמצא, והחלטתי להפסיק עם הבירורים ופשוט לחפש אותו בעצמי. כך עברתי בין המיטות בחדר מיון, אך לא ראיתי אותו בשום מקום. בסופו של דבר הגעתי למיטה במסדרון ששכב עליה נער שלא הצלחתי לזהות את פניו, הראש שלו היה נפוח והשיער מגולגל וספוג בדם. עמדתי להמשיך ללכת, ופתאום זיהיתי את הנעליים המוכרות לי, והבנתי שזהו בני. התקרבתי לאיתמר וכשהבנתי שהוא אפילו לא מזהה אותי הרגשתי שאני עומד להתפרק".

מלחמה של כולנו

מאותו רגע עבר על דב לילה שלם של לחץ, דאגה והרבה חוסר אונים. "הרופאים הסבירו לי כי בזמן שנסעתי מהצפון הם הספיקו לתפור לאיתמר את החתך גדול במצח וגם להכניס אותו לבדיקת סי.טי שבעקבותיה הוחלט שהוא ייכנס בעוד כמה שעות לניתוח חירום שרק במהלכו הם יוכלו לבדוק את מצב המוח ולזהות את גודל הפגיעה המוחית שבוודאי נוצרה.

"אחד הרופאים גם המחיש לי את מה שקרה על ידי צילום הסי.טי והראה לי שכל הצד השמאלי של הגולגולת שקע כלפי פנים ושברי העצם לוחצים על המוח. כששאלתי אותו כמה שברים יש, הוא השיב שהם רבים מכדי שיוכלו לספור אותם, ובמהלך הניתוח הם יאחו את כל השברים על ידי פלטינות, ממש כמו פאזל".

דב משתתק לרגע, ואז מוסיף בקול רועד: "קשה לתאר את מה שעבר עליי כששמעתי את התיאורים הנוראים האלו. כשאני נזכר בהם אני לא מסוגל להירגע. אני לא מאחל לאף אבא להרגיש את מה שאני הרגשתי".

ומה נתן לך כוח באותן שעות?

"מהרגע שאיתמר הוכנס לניתוח פתחתי באמירת תהילים בלתי פוסקת, וזהו הדבר היחיד שחיזק אותי. עברו שלוש שעות עד שהרופא יצא ובישר לי שמצב המוח ברוך השם סביר, אמנם יש קצת מכות, שריטות ודימומים, אך המצב היה עלול להיות קשה בהרבה. אלו היו בשורות טובות, אך עדיין הפחד לא עזב אותי, בפרט שחלפו כמה שעות מהניתוח ועדיין איתמר לא התעורר. רק לקראת הלילה זכינו לראות אותו מראה סימני התעוררות. בתחילה הוא לא זיהה אותנו, חלף עוד יום נוסף עד שהוא התחיל לזהות ורק למחרת שמחת תורה ראינו אותו סוף-סוף חוזר אלינו ומתחיל לתקשר".

מאז האירועהייתם בקשר עם המשטרה?

"אהיה כנה אתך – בשלב הראשון הראש שלנו לא היה בכלל עם המשטרה אלא התמקדנו בדבר אחד – לראות את הילד שלנו חוזר לעצמו. לאחר שהבנו שזכינו לנס גדול הרשינו לעצמנו להסתכל על תיעודים ממה שהתרחש, אבל מהר מאוד עזבנו את הנושא, כי הבנו שאין באמת מישהו שיקשיב לנו ויטפל בכך.

"אנחנו מאוכזבים מאוד מאוד מהתנהלות המשטרה, מההפקרות ומחוסר הביטחון. לא ברור לי למה אני צריך לשלוח את הבן שלי לשמוח באירוע כל כך יפה ולקבל אותו חזרה בניידת טיפול נמרץ במצב קשה. האם להיות תושב או אורח בשכונת שמעון הצדיק זה פשע? האם שכונה שנמצאת במרחק חמש דקות ממרכז הבירה לא זקוקה להגנה? כיצד אפשר להסביר שהמשטרה מעדיפה לשלוח כוחות למקומות שאינם מאוימים כלל, אך למקום שמאוים כל כך היא לא שולחת אפילו כוח אחד, למרות שיום קודם לכן התרחשו בו פרעות? זכינו לקבל את איתמר בנס גדול, אבל המקרה הזה חייב לזעזע את הציבור ובעיקר להעלות קריאת השכמה למשטרה ולכוחות הביטחון. חייבים למצות את הדין עם הפורעים, זו מלחמת חיים של כולנו".

לזעוק לגאולה

ומה הצעד הבא? מדברים כבר על שחרור?

איתמר נאנח לפני שהוא משיב: "הרופאים עדיין לא יודעים, הם חוששים מפגיעות נוספות שיתגלו בהמשך ולא ממהרים לשחרר, אבל אני כבר מחכה לרגע השחרור, רוצה מאוד לחזור לשגרה, לחברים ולישיבה. אני רוצה להמשיך לחיות כרגיל, אין לי זמן לפינוקים".

"אם שואלים אותי, אז אני מעדיף שאיתמר ייקח את מלוא הזמן להתאוששות ויחזור לעצמו בהדרגה", מציין דב. "אנחנו לא מחפשים את האקשן, אלא רוצים שיחלים באיטיות ויעבור את כל התהליך שנדרש עד להחלמה המלאה. אנחנו שמחים מאוד שהוא מלא באמביציה ורוצה לחזור לשגרה, אבל גם דואגים לו ורוצים קודם כל להבטיח שהוא בריא ושלם".

יש מסר שתרצו להעביר לעם ישראל?

"אני רוצה להודות לכל מי שהתפלל עבורי", מבקש איתמר, "התרגשתי מכל תפילה והתחזקתי מאוד-מאוד. זה חיזק אצלי את ההרגשה שלא מדובר כאן במקרה אישי שלי, אלא שהפכתי להיות 'פצוע של כל ישראל'. אני חושב שזוהי תחושה שאמורה ללוות את כולנו – כשמתרחש פיגוע טרור אסור לנו להתייחס אליו באופן נקודתי ומקרים כאלו צריכים לטלטל את כולנו. אנו צריכים להכיר במציאות הזו שהאויב זורע דם והרס בכל מקום, ולהתגייס יחד כדי להפעיל לחץ על כל מי שיכול לעצור את המצב, שלא יהיה חלילה מאוחר מדי".

ואילו אביו מוסיף: "הייתי רוצה להציע דבר נוסף - להתאגד יחד כדי לדרוש גאולה, ממש לזעוק גאולה. אין לי ספק שהקב"ה מצפה לזה ושולח לנו כל כך הרבה סימנים ואיתותים. הוא רוצה שנתאחד יחד ונבין שהדבר היחיד שיעצור באמת את הטרור הוא הגאולה השלמה. אז בואו נבקש אותה כולנו ונזעק די לצרות".

אנא המשיכו להתפלל לרפואתו השלמה של איתמר יוסף בן רוית אסתר, בתוך שאר חולי ישראל