הם זוג מושלם, וזה מעצבן אותי. למה?

שמואל ורינת הם הזוג ה"מושלם".

פגשתי אותם בכלל לא במסגרת הייעוץ. הם משפחה. רחוקה, ברוך השם, אבל לצערי עדיין משפחה.

לא, הם לא אנשים רעים או משהו חס ושלום. אבל עדיין, אני מעדיף לא להיות איתם בקשר קרוב.

למה? אתם בטח שואלים.

אז זהו, שאני לא בדיוק יודע. הם כאילו נחמדים כאלה, נראים טוב ומדברים נחמד, יש להם כסף, וסתם, אנשים טובים.

אבל משהו בהם מסריח מהשורש.

בעצם, נראה לי שאני יודע.

הם לא אותנטיים. הכל שם "כאילו". הילדים "כאילו" מחונכים, האב "כאילו" חכם וחשוב (בעל תפקיד בכיר בהיי-טק), האם מעצבת פנים מצליחה, והכל "כאילו" ומעושה ומסריח.

אין דבר כזה, שלימות. והם מנסים כל הזמן לשחק את השלימות המגונה הזו. למה תמיד הם רק מחייכים? למה אני צריך לראות אותם תמיד בטוב, והם אף פעם לא משתפים אותנו במה שבאמת קורה להם?

זהו, זו הנקודה!

הם נהיו מין סוג של פסיכולוגים משפחתיים וקהילתיים, שנותנים עזרה טכנית וייעוץ פסיכולוגי חינם לכל דורש. הם מין "יסמנים" כאלה, שכל דבר הם פותרים, והכל נמצא להם בכיס.

אין דבר ששמואל לא יודע. תדבר איתו על אסטרולוגיה - הוא יאמר לך מדוע המחקרים של נאס"א לא יעילים, ואיך לדעתו הם יכלו לשדרג את מחלקת מחקר ופיתוח שלם בעשרות מונים.

נו, תשאלו אותי "ולמה זה מעצבן אותך?". מה אכפת לי אם הם בטוחים שהם מושלמים? איפה זה נוגע לי בנקודות רגישות בלב?

כי הם מתנשאים!

דברו איתם בעצמכם. תוך דקה תמצאו את עצמכם שופכים בפניהם את כל צרותיכם, ומקבלים כמובן ייעוץ עסיסי חינם. והם? בחיים לא משתפים גם. זו התנשאות! איפה עקרון ההדדיות ביחסים שלהם עם העולם?

ואולי בעצם אין להם בעיות? אולי יש יצורים נדירים מושלמים כאן על הכדור?

אין!

אין!!!

עד שבאחת הפעמים באיזו שמחה משפחתית יצאתי לשוחח בטלפון מאחורי האולם, ו"תפסתי" אותם. שמואל גער ברינת. מה זה גער? צעק. אולי נכון יותר לומר ביזה, השפיל, מחק את האישיות שלה.

אפילו לא שמעתי בדיוק על מה יצא הקצף, אך רינת בכתה בבירור. היא ניסתה "להחזיר" לו, ואמרה משהו בנוסח "כל פעם אתה ככה...".

מה אומר לכם? לבושתי, ברגע הראשון שמחתי לאיד. "הנה, סופסוף חפתי אותם במערומיהם". הנה הם רבים, הנה המשחק המטופש שלהם מולי נגמר...

לאחר מכן הרגשתי בעיקר רחמים על רינת. "בטח היא נשלטת על ידי שמואל, והוא לא מוכן שהיא תתייעץ עם איש בעולם. הוא ממש בעל אלים ושתלטן", חשבתי לעצמי.

ואז ריחמתי גם על שמואל. "אולי הוא נמצא בלחץ מטורף בחיים שלו, אבל איזה דפוס מטומטם שנכנס לו מההורים או מלא יודע מי גורם לו לנסות לשחק כל העת, ואין לו באמת אף חבר אמיתי שיוכל לחוות איתו את החיים... אולי אפילו מול אשתו הוא משחק את זה שהוא לעולם לא נשבר והכל טוב לו. מסכן".

אבל אז ריחמתי גם על עצמי. למה למען השם אני צריך לראות את הפגמים של האחרים בשביל שגם אני אהיה רגוע ש"הכל טוב אצלי"? מה אכפת לי אם טוב להם באמת והחיים שלהם מושלמים?

כשאנשים באים אלינו וחושפים את החלקים הפחות מושלמים שלהם, ומבקשים מאיתנו להכיל אותם, בדרך כלל אנחנו נרחם, נאהב, נכיל ונרגיע.

אבל מה אם הם עושים את זה בלי מילים?

באים אליכם חברים או משפחה, ובלי מילים מבקשים מכם "בבקשה, יש לנו נקודת חולשה אדירה, שאנחנו חייבים שתראו אותנו כמושלמים ותתנו לנו את הצומי הזה לאורך המון זמן. למה? ככה. כי זה מה שאנחנו רוצים וחושבים שאנחנו צריכים". אכפת לכם לתת להם את מה שהם מבקשים?

ואם אכפת לכם, תבדקו טוב עם עצמכם למה.

ראיתם איך הסתבכתי בלהגדיר מה מציק לי?

זהו, שהעניין עדיין בבירור פנימי אצלי. אבל זה בטוח מראה על חוסר שלימות בי, ועל חוסר השלמה עם מי שאני ועם חסרונותי.

דרך ארוכה עוד לפני.

ולפנינו...

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.C.