שווה סיפור: החיוך משמים

הפעם הראשונה ש"גיליתי" את יפהלה זכורה לי כאילו היתה אתמול.

היינו אז זוג צעיר, לא הרבה אחרי חתונה. התגוררנו בבניין סטנדרטי באזור רגיל לחלוטין. יצאתי עם בעלי להליכה לילית קצרה, ואז ראיתי אותה, ילדה כבת ארבע, עם שיער סתור, דבוק, נראה שהרבה זמן לא נשטף כהוגן ולא הועבר בו סירוק. לגופה היה בגד דקיק במזג אויר סתווי וקריר. בידה האחת החזיקה סמרטוט מלוכלך, שהיה אי פעם חיתול בד, והאגודל ביד השנייה היה תחוב בפיה. היא הביטה בעוברים ובשבים. ככה, בשעת ערב מאוחרת, בטח לילדה בגילה, ללא אף אחד שיהיה איתה. זה היה נראה חריג לגמרי.

התפלאתי, איך ילדה כמוה יכולה לעמוד ככה, ואף אחד לא ניגש ולא בודק.

בהמשך אבין שכולם התרגלו, ניסו לעזור, אבל כדרך העולם - ההרגל מקהה את הרגש.

באותו הרגע, לא יכולתי לראות אותה ככה. "איך קוראים לך?", שאלתי בחום. "יפהלה", ענתה לי. "איפה ההורים שלך?". כאן היא כבר לא ענתה. המשכתי לנדנד, עד שהיא התנתקה ממקומה ועלתה בחזרה לבניין. עמדתי ליד הדלת הראשית, בודקת שאכן היא עולה, עד ששמעתי טריקת דלת. רק אז המשכתי עם בעלי.

זו היתה הפעם הראשונה. כך הכרתי את יפהלה.

מאז הספקתי לראות אותה בעוד כמה מצבים שגרמו ללסת שלי ליפול. בהזדמנות הראשונה בדקתי עם השכנה, יודעת הכל, מה הסיפור של יפהלה, ונחשפתי לסיפור עצוב. הורים לא מתפקדים, ושני ילדים - הגדול כבר גדול מספיק כדי לא להיות בבית, ויפהלה, קטנה מכדי לדאוג לעצמה.

אחר צהריים אחד, כאשר חזרתי מוקדם מהעבודה, נלחמת עם הרוחות והקור הנורא, נכנסתי לבניין, משקשקת ורטובה, ואז ראיתי אותה, שוב, במדרגות, יושבת, עם בגד שלא תאם למידותיה, וודאי לא למזג האוויר.

זה כבר היה מעל ליכולת ההכלה שלי. תוך כדי שאני מוציאה את מפתחות הבית, הודעתי: "יפהלה, בואי אלי הביתה, יש לי מרק חם וטעים". ויפהלה הגיעה. נכנסה ללא היסוס. הדלקתי חימום וחיממתי את סיר המרק.

יפהלה גמעה שתי צלחות בשניות בודדות. לבי נכמר בקרבי.

החלטתי – היא תהיה אצלי. מאז, יפהלה הגיעה דרך קבע. דאגתי לה לארוחת צהריים כל יום. אט-אט התחלתי לסדר אותה, לקלח, לטפח. השגתי לה בגדים ממותגים יד שניה, והיא היתה הילדה הכי חיננית בשכונה בעיני. אהבתי אותה מאוד, היא נכנסה לי ללב.

בעלי נכנס לעולם העסקים ועשה חיל, קבלנו ברכה אדירה משמים. כל מה שבעלי נגע בו – הפך לזהב. בשנים הללו ילדתי שתי בנות מקסימות, ויפהלה היתה חלק מהמשפחה. ההצלחה הכספית רק הלכה וגברה, בעלי נהיה איש עסקים מצליח ונודע, וכך רכשנו וילה ענקית ויפהפיה באזור היוקרתי של העיר, אבל אני לא הסכמתי לוותר על יפהלה. ידעתי שאבא שלה מתנגד קשות לרווחה, ולא מוכן להוציא אותה מהבית. החלטתי לנסות לשכנע. גייסתי את בעלי, ויחד עלינו אליהם לשיחה בארבע עיניים.

אבל אז הופתעתי. נראה שאביה רק חיכה שנבוא. הוא בישר על מחלתה של אשתו, על גרורות ומצב לא קל. כאשר סיפרנו לו על המעבר הקרוב שלנו, הוא התעצב ממש. או אז קפצתי וביקשתי להביא את יפהלה אלינו הביתה. היא תגדל אצלנו, ותבוא לבקר פעמיים בשבוע, הבטחתי.

הוא הסכים ללא שהיות, לגודל שמחתי. ניגשתי אל אשתו, שאלתי לשלומה. בכוחות לא לה, הודתה לי. ראיתי את הלב השלם שלהם. עכשיו הוקל לי. יפהלה באה איתנו.

מובן שסידרנו הכל מול הרווחה, וכל הביורוקרטיה היתה מאחורינו.

וכך יפהלה גדלה כבת בכורה בביתנו. לא חסר לה דבר, נתנו לה הכל. היתה לנו אפשרות כלכלית, והיא היתה חלק מאיתנו ממש. במקביל, עזרנו להוריה במה שיכולנו. תמכנו ביפהלה ודאגנו לשמר את הקשר שלה איתם.

שנתיים אחרי, יפהלה התייתמה. זה היה עצוב מאוד. יפהלה כבר הבינה יותר, וידעה להעריך את אמה למרות המצוקה הגדולה. היא אהבה אותה, ויפהלה הרגישה זאת. זה היה קשה מאוד, אמא זו אמא, ולא יעזור דבר.

תמכנו בה ככל יכולתנו. הזמנו את אחיה ואביה אלינו לשבתות, שיהיה לה טוב - אם היא לא הולכת אליהם, לפחות יבואו הם אליה. עם הזמן זה נחלש. אחיה עזב את הארץ, התייאש ממה שהחיים כאן זימנו לו, ואביה, הלך ונמוג לתוך עצמו.

השנים חלפו. בעלי כבר נהיה אושיית נדל"ן ועסקים מפורסמת. אנחנו חיינו בעושר, כל מה שחלמנו, אני והבנות - הכל היה, לא היה דבר שלא קיבלנו. שכחתי מחסור מהו.

ואז הגיעה זמנה של יפהלה לצאת אל החיים האמיתיים, ומשמיים, במקביל, בעלי קיבל זעזוע כלכלי רציני. זה היה הלם גדול בשבילנו. אבל היות שהרבה מניות היו תלויות באיך בעלי מגיב / נראה / עושה, המשכנו לתפקד כרגיל, כאילו דבר לא קרה.

בשלב הזה גם הבנות לא ידעו. לא רצינו להדאיג, חשבנו שאולי נצליח לצלוח את זה, אבל העסק רק הידרדר. לאט אט קיצצנו בכל מה שיכלנו, כל מה שלא היה גלוי לעין. השארנו את הבית והרכבים, אבל פיטרנו את העובדים בבית, ב"שושו", ולאט לאט.

ואיך לא, בדיוק אז יפהלה מצאה את המיועד לה. ענבי הגפן בענבי הגפן.

אבל אנחנו? לא יכולנו להתחייב על שקל. מצד שני לא רצינו לעורר פרובוקציות, ומעל הכל – היה מגיע ליפהלה הכל. גם יתומה, גם כלה, גם רקע כזה....

התפללתי לה' שיעזור לנו לעזור לה. ברוך ה' , היה לנו הבסיס לתת לה. מהיום שהיא נכנסה אלינו חוקית מטעם הרווחה, הפקדנו לקופת חיסכון שלה את כל התשלום החודשי שהרווחה נותנת למשפחה. לנו לא היה צורך בזה, ושמרנו לה את זה לבוא היום. היה בה סכום הגון ויפה, מה גם שחלק מהכסף בעלי הפקיד במניות, וזה עלה ונצבר בסכום גבוה בהחלט.

אין מה לומר, היה לה בסיס טוב שכל בת ממוצעת גאה בו. אבל עדיין כאב לי, כי יכולנו לסדר אותה בדירה + תמיכה לשנים הראשונות, אילו רק היינו במצבנו הראשון...

קופות העיר לא פנו אלינו, מהסיבה הפשוטה, שוודאי יש לנו כדי לחתן אותה... ויפהלה קבלה בשמחה כל מה שנתנו לה. עם המידות המיוחדות שלה, היא העריכה כל דבר, ושמחה מאוד ממה שכן הבטחנו.

ואז הגיע השלב של הקניות והסידורים, וכלה, כידוע, היא משאבת כספים... בכל פעם לא ידענו מאיפה נביא את זה, ובכל פעם ראינו בחוש איך ה' דואג ומסדר את הכל.

על אחד מהמקרים אני רוצה לספר: היינו צריכות לצאת יחד לקנות בגדים. היות שיפהלה במידות לא סטנדרטיות, לא ניתן למצוא לה בכל חנות. עד עכשיו הכל היה ביבוא אישי או בתפירת בוטיק, אבל עכשיו הכל השתנה, ואני צריכה למצוא לה בגדים במידה שלה, שיהיו מעוצבים ומונחים היטב, ובמחיר שאוכל לעמוד בו.

זה היה אתגר. התקציב שלנו, אחרי כל המאמצים, עמד על אלפיים שקל. זה היה שווה לבגד אחד שהייתי קונה לה בעבר.

עכשיו אלו המזומנים שיש לי. לא באמת ידעתי לאן ללכת... לא מכירה מספיק את החנויות הפשוטות. ואז שלפתי מהזיכרון את אחת החנויות בפאתי העיר, חנות ישנה יחסית, ששמה עלה לי בהברקה. פחדתי מתגובתה של יפהלה, חששתי שהיא תתמרמר עם עצמה ותחשוב שאולי אני אוהבת אותה פחות, אם אני מביאה אותה למקום שמעולם לא לקחתי את בנותי אליו, אבל יפהלה זרמה לגמרי.

וכך, עם אלפיים שקלים, נכנסתי לחנות. כל הדרך דיברתי עם ה' שיעזור לי. נכנסנו. דבר ראשון, בדקתי אם המידות קיימות בכלל בקולקציה, ואכן, להפתעתי הרבה - קיים. יפהלה התחילה לעבור בין קולבי הבגדים, ואני נהניתי לראות אותה לוקחת בגד אחר בגד למדידה. ככה התחילה להתגבה ערימת בגדים על דלפק המוכרת, ואז התחוור לי שלכל הערימה הזו יש מחיר.

החלתי לרעוד. לא רוצה לעצור את יפהלה, הברק בעיניים שלה, עד שהיא מוצאת בגדים במידה שלה... נכנסתי למשא ומתן עם הקב"ה: "זאת הבת שלך, היא כלה, תעשה לי נס". מכאן פניתי למוכרת והודעתי לה (בזמן שיפהלה בתא המדידה) שהבת שלי כלה. "אני לא יודעת איך, אבל אני צריכה שהכל יעלה אלפיים שקל. אין לי שקל יותר".

המוכרת ברכה אותנו במזל טוב, והודיעה לי שבאמת כל החנות 1+1. התחלתי להתרגש, ואז היא בדקה את הבגדים והודיעה לי שרוב מה שלקחנו הינו מהקולקציה החדשה, ולכן לא יהיה במבצע...

אמרתי לה: "הבת שלי כלה, אני לא מחזירה כלום למדפים. יש בורא עולם והוא דואג לבת שלי, הקב"ה יעזור".

המוכרת העבירה בגד אחד, ואמרה לי: "זה עולה 350 ₪, אבל אני רואה שיש על זה 70 אחוז הנחה. טוב, לא ידעתי. אולי עכשיו החברה עדכנה מחירים...". העבירה עוד שמלה, התעכבה עם המחשב ואמרה לי: "די, אני בהלם, גם הנחה של 70 אחוז וגם 1+1?! הרגע דברת על אלוקים, אני בצמרמורת...". היא המשיכה להעביר בגדים, והמבצעים חוגגים. היא היתה בהלם, לא נרגעה.

המוכרת סיפרה שלפני קנו פה שמלות, ולא היו המבצעים האלה. באיזה שהוא שלב היא אמרה: "תקשיבי, נראה לי שאלוקים במחשב...".

בסוף החשבון היא אמרה לי: "יש בעיה קטנה, אבל נעימה,. את יכולה לקחת עוד חולצה, בגלל המבצע של 1+1". אמרתי לה, שלא ראינו משהו מתאים, כי לא היתה מידה, ושאם תהיה - זה יהיה מצוין. המוכרת: "חכי, אתן עם הניסים שלכן, אולי אני עוד אמצא במחסן, אף על פי שאני יודעת שאין...".

ומה קרה באמת?

היא חזרה סמוקה כולה, עם החולצה ביד. לא גומרת להתרגש.

בסופו של דבר, המוכרת הוציאה לי קבלה של 1700 ₪, והראתה לי את מסך המחשב: "זה מה שהיית צריכה באמת לשלם. 4000 ₪".

עמדתי נפעמת, דומעת, מלאת הודיה לה' על כל הטוב, ועד כמה אנחנו צריכים להיות חסרי דאגה.

והחיוך של יפהלה יעיד...