"טוס מהר לירושלים, אני באמצע סוגייה": סיפורים ועובדות מרתקות ולא ידועות משולחנו של מרן

איך הכרת את מרן?

"הייתי בן חמש עשרה, אבי מורי ז"ל היה חבר במועצה הדתית של חולון. בשנת תשל"ו, כמדומני. הגיעו כמה משפחות של יהודים שברחו מלבנון. מיד כשהגיעו התיישבו בקריית שרת בחולון, שכרו חנות והפכו אותה לבית הכנסת. אצלם נהגו כמו אצל יהודי חלבּ - בבוקר היו הולכים לבית הכנסת לתפילת שחרית, נשארים ללמוד כמה שעות, הולכים לעבודה בסביבות ארבע־חמש אחר הצהריים, חוזרים לבית הכנסת, לא לבית, לומדים שלוש־ארבע שעות, מתפללים מנחה וערבית ואז שבים לבתיהם.

"היהודים הללו התייעצו בכל דבר עם אבי מורי, והוא אכן סייע על ידם ככל יכולתו. בבוקר אחד דפקו בדלת ראשי הקהילה הזאת ודמעות בעיניהם. הם סיפרו לאבי בקול רועד שהבוקר כשהגיעו לבית הכנסת מצאו את כל ספרי התורה מוטלים על השולחנות וכל ספרי הקודש והתפילין על הרצפה. ועל החנות שהפכה לבית כנסת שלט גדול ועליו כתוב "שימוש חריג".

"האנשים היו מזועזעים, איך ייתכן שבארץ הקודש עושים דברים כאלה?! 'ערבים בלבנון לא עשו לנו כדבר הזה'.

"אבי התקשר לראש המועצה הדתית ושאל לפשר הדבר.

"'כן', הודה האיש, 'אני נתתי את ההוראה. מה זה כל אחד יעשה מה שהוא רוצה, כל אחד יקים בית כנסת?'.

"אבי היה המום: 'אבל אתה לא יכול לזרוק ספרי קודש, תפילין!'.

"'אני יכול, שילמדו לקח'.

"אבי לא ויתר ואמר: 'אתה רשע', אך זה לא הזיז לראש המועצה.

"ואז אבי פנה ואמר ליהודים הללו, מלבנון: 'יש רק אחד שיכול לפתור את הבעיה, נלך אליו'. הוא פנה אלי ושאל אותי: 'אתה רוצה להכיר את הרב עובדיה?'. שמחתי על ההזדמנות. שמעתי שהוא רבה של תל אביב, הצטרפתי למשלחת והלכנו אל ביתו שהיה בשדרות רוטשילד בתל אביב.

"מרן הזדעזע לשמע הסיפור. הוא התקשר מיד לראש העיר דאז מר פנחס אילון, ואמר לו: 'אתה נותן להם עכשיו מגרש לבניית בית כנסת. הם לא זקוקים לכסף שלך, הכול יבנו מכספם. הם ישתמשו בבית הכנסת הזמני עד שבית הכנסת ייבנה. ושאף אחד לא ייגע בבית הכנסת שלהם, מה זה ככה עושים בישראל?', הוא צעק, ממש צעק מדם לבו. פנחס אילון התחייב לעשות כן, וכך היה.

"אחר כך פנה אלי הרב, התעניין בי והזמין אותי לבוא לשיעור שלו. מיני אז לא משה ידי מידו. במשך הזמן הפכתי גם ליועץ בענייני כספים ובעניינים אחרים. הייתי בקשר יום יומי עם מרן במשך ארבעים ושבע שנים".

(צילום: Yoav Ari Dudkevitch / FLASH90)

המאזין הקבוע של שיעורי מרן בבני ברק

"לרב היה אז שיעור קבוע בבית כנסת 'משהדים' ליד בית החרושת דובק (בית חרושת לסיגריות) בבני ברק. הייתי בכל השיעורים, ויכול אני להעיד יחד עם בנו של מרן הרב יצחק יוסף שליט"א, ששנינו ראינו את מרן הרב חיים קנייבסקי זצ"ל מגיע בקביעות לשיעורים הללו ומקשיב לרב (כשמרן התמנה לרב ראשי ועלה לירושלים, נישאתי, ובשל התפקיד החדש מרן לא יכול לערוך את הקידושין. אחר כך, כשנולד בני הבכור, מרן לא יכול היה לבוא לתל אביב. ראינו שכך, ועלינו בעקבותיו לירושלים)".

מה אתה יכול לספר לנו על כוח ההתמדה שלו?

"למרן היה כוח התמדה אדיר. הוא ישב ולמד כל היום וכל הלילה. הזמן היחיד שישן היה מ-8:30 בבוקר עד 10:00. כל שאר שעותיו הוקדשו ללימוד תורה וזיכוי הרבים. אבל גם כשעסק בזיכוי הרבים היה כולו עסוק בלימוד. כמו שאפשר לראות מהדוגמה הבאה: נסענו לחיפה, היה עלינו להשתתף בכמה אירועים: הקמת ישיבה קטנה, טקס הקמת מעון לילדים, בית בשם בית מרגלית על שם הרבנית, וכן היה עלינו להשתתף בעצרת מרכזית בחיפה ובאמירת סליחות. יצאנו בחמש בערב לכל הסבב הזה. באחת בלילה עלינו על המטוס שיטיס אותנו חזרה לירושלים. מיד כשעלינו למטוס ניגש מרן לטייס ואמר לו: 'בבקשה ממך, עשה עמי חסד וטוס הכי מהר לירושלים, כי אני באמצע סוגיה...'.

"נסענו, השתתפנו, היינו בכל כך הרבה מקומות, אבל הרב נשאר באמצע הסוגייה ועכשיו הוא רוצה להשלימה, והכי מהר שאפשר...

"כשלמד, לא משנה מה קרה סביבו, הוא לא שמע ולא ראה מאום זולת הספרים שלפניו. הוא היה שקוע באופן כזה שהיה ממש פלאי. הרבנית שמרה על לימוד התורה שלו מכל משמר ולא הניחה לאיש להפריעו לא בתלמודו ולא בשנתו".

אחד הימים המאושרים בחייו

"פעם, כשחזר מרן מהקהילות במקסיקו, שאלתיו איך היה. ענה לי: 'זה היה אחד הימים המאושרים בחיי'. כשתהיתי על מה למה, השיבני: 'תשמע, היה שם בניין בן ארבע קומות. עליתי לקומה הראשונה, היה שם תלמוד תורה, נתתי להם שיעור של שעה. אחר עליתי לקומה השנייה, הייתה שם ישיבה קטנה, מסרתי גם להם שיעור של שעה. ואז עליתי עוד קומה, הייתה שם ישיבה גדולה, מסרתי גם להם שיעור של שעה. עליתי עוד קומה ושם היה כולל של אברכים, מסרתי גם להם עוד שיעור של שעה. ארבע שעות רצופות של שיעורי תורה. בבניין הזה היה לי סיפוק גדול, יש לך אושר גדול מזה?!'".

כך נראה אושר במושגים של מרן.

כשמרן היה רבה של תל אביב, היה מוסר בכל יום שישה שיעורים במקומות שונים בארץ מחדרה לגדרה. וזה חוץ מחתונות, סנדקאות, לוויות וכו'. כל זה עשה כדי לחבר בין ישראל לאביהם שבשמים, ועשה מתוך אושר צרוף.

מה היו הפסקים שהכי הטרידו אותו?

"לכל פסק הקדיש את כולו, אך פסקים בענייני עגונות, גיטין וממזרות קיבלו אצלו מקום כזה, שהוא היה מסתגר בחדרו ימים ולילות כמעט ללא מאכל ומשקה עד שפתר את הדבר על הצד הטוב ביותר.

"במלחמת יום כפורים אף לא אחד רצה להתעסק עם העגונות. אני זוכר את התקופה...

"970 עגונות. ראיתי איך בכה על כל תיק ותיק. הוא בכה בכי תמרורים. הוא סבל אז מסוכרת, ועם הבכי והסטרס בא חוסר איזון, וזה היה מסוכן, אך הוא המשיך לטפל בתיקים ולבכות. הוא הסתגר בחדרו ימים ולילות, כמעט לא אכל מאומה. דרך אגב, כך נהג בכל פסיקה של עגונה או ספק ממזרות. הוא היה מסתגר כמה זמן שצריך, וכמעט לא נוגע באוכל ובשתייה עד שהיה מוצא פתרון הלכתי.

"הפסקים שלו הדהימו את אנשי הצבא והמשטרה. הם היו המומים מהידע שלו. הוא דרש דברים שהיו בתיקים, לא פסח על אף ממצא, הוא ממש זכר כל פרט שאפילו אנשי הצבא לא זכרו. הרבנית הייתה אומרת לי: 'שלום, תעשה חסד, כבר שלושה ימים הרב לא ישן'.

"גם בפיגוע של בנייני התאומים היה מקרה של עגונה שהתעקשה שרק הרב עובדיה ידון בעניינה (ולא בית הדין המקומי).

"חבר הכנסת ישראל אייכלר סיפר, שבשעה שתיים בלילה, בעודו ישן, התקשר אליו מרן ואמר לו: 'ישראל, אמרת לי שתביא לי את החומר (הנוגע בעניינה של העגונה), איפה החומר?'.

"אייכלר היה באמצע לישון, אך הבין שכעת עליו להשיג את החומר. הוא התקשר לחו"ל, שלחו לו את החומר בפקס והוא שלח לרב, ואז חזר לישון. בשש בבוקר הרב העיר אותו ואמר לו: "יש לי את הפסק, בוא תיקח אותו...".

הוא ממש מסר נפש על ענייני גיטין ועגונות.

"הייתי בתפקיד בכיר בבנק דיסקונט, תפקיד בכוח אדם עם רגישות גבוהה הגובלת בדיני נפשות. לא הסכמתי לקבל את התפקיד בלי שהרב הבטיח שיתמוך בי וייעץ. היה לי מספר טלפון חסוי. ידעו אותו רק הרב, אבי, אשתי והבוס מנהל הבנק.

"והנה מצלצל הטלפון, ואני שומע כך: 'תשמע, עוד מעט יגיע פלוני אלמוני. תזהה אותו על פי תעודת זהות, תיתן בידו שיק בנקאי על סך 25,000 שקל'. וזהו, והשיחה נותקה.

"אני משחזר את השיחה ורק אז קולט שזה מרן, אבל לא לגמרי בטוח, וכיוון שמדובר היה בסכום עצום אז, ממש סכום עתק, התקשרתי לבית הרב כדי לשוחח עמו, אך הרבנית אמרה לי שהוא עדיין בבית הדין. אם הוא עדיין בבית הדין, כנראה הוא פנה אלי... סיכמתי לעצמי.

"בתוך דקות הגיע האיש. נתתי לו שיק בנקאי על הסכום הנקוב, ובשעה אחת הגעתי לבית הרב. בדיוק אז שב מרן מבית הדין. 'אה, שלום', אמר לי בחיוך, 'אני מבין שאתה רוצה לדעת מה קרה. בוא, ניכנס פנימה, ונספר לך'. כדרכו תמיד היה נכנס ויושב ליד לשולחן הלימוד והכתיבה שלו, מעיין בספרים, לראות איפה הוא אוחז. ואז התפנה אלי ואמר: 'תשמע, היה אחד שהתעלל באשתו כבר עשרים שנה. היום החלטתי שאגמור את הסיוט שלה. קראתי לו לבית הדין הגדול, ואמרתי לו: אתה מה שמעניין אותך זה כסף, נכון? אם תקבל 25,000 שקל היום תיתן את הגט?

"הוא הסכים. קראתי מיד לקצין הביטחון שיסגור את שערי בית הדין. אין יוצא ואין בא, שלא יחזור בו. ואז התקשרתי אליך... קיבלתי את השיק מהשליח, הראיתי לו ואמרתי: עכשיו תחתום על הגט. והוא באמת לקח את השיק, חתם על הגט וכך נגמרה צרתה של האומללה'.

"שמעתי את הסיפור וחייכתי. הרב הסתכל עלי ואמר: 'אתה בטח שואל עכשיו מה עם הכסף? נכון זה מה שחשוב לך?'.

"למען האמת, הייתה לי סמכות לתת את השיק, אבל הייתי צריך כיסוי לכסף. 'אל תדאג', אמר לי מרן. 'אביה של האישה יביא עד הערב את כל הסכום'. וכך היה. לא היה לרב שום מעצור מלעזור לנשים עגונות או מסורבות גט, הוא עשה הכול ומעבר למקובל כדי לפטור אותן מצרתן.

"לפני שהוא נפטר, אמר: אתם תשמרו על הפסקים שלי. כל מי שיחלוק – תנו לו תשובה ניצחת.

"בערב פסח הגיע לבית הרב אדם. הרב שקוע בתלמודו שעות, אבל האיש לא הלך. ישב וחיכה עד שנכנס לרב וסיפר לו שאין לו במה לעשות את החג.

"הרב בירר תחילה אם הוא קובע עיתים לתורה ואם ילדיו לומדים בבתי ספר תורניים, שני דברים שהרב תמיד בדק אצל כל אחד, ואחרי כן הלך והביא שלושת אלפים שקלים ונתן לו לצרכי החג. האיש היה מאושר, הודה לרב ויצא ואז הרב קרא לו שוב: 'בוא הנה, הנה עוד אלף שקלים, אבל בהם תקנה מתנה לאשתך לחג'.

"הייתה אישה שאמורה היתה לקבל גט. הרב שכנע את בעלה לתת גט, וקבע את המועד לי"ד בניסן. אף אחד מהסופרים ומהדיינים לא יכול היה לבוא. הרב ישב בעצמו וכתב את הגט ושחרר אותה מעגינותה.

"כשבאתי לגור ברמות היו פה הרבה בלגנים, כי טדי קולק סירב לאפשר להפוך את רמות לשכונה דתית. רציתי שהרב יחזק את השכונה, אז ביקשתי שיבוא להרצות. הוא קבע את השיחה לי"ד בניסן ב-10 בבוקר. אמרתי לרב: מי יבוא? אמר לי: מה עניינך, אתה תודיע. קבעתי. זה היה בבית הכנסת 'נצח ישראל', והנושא היה "דין חוזר ונעור". עד 12 בצהריים התווכחו האולם היה מלא מפה אל פה. זה היה מדהים".

(צילום: Yoav Ari Dudkevitch / FLASH90)

כבאי ברשות הרבים

מה אתה יכול לספר על הנהגותיו הייחודיות?

"מרן היה רגיש לכאב הזולת, טיפל בבעיות שאחרים ניסו להתחמק מהן ולא חסך כוחות וטרחה כדי לעזור.

"באחד הבקרים חזרנו מתפילת שחרית. 'אני עוד מעט נוסע לשוויץ', אמר לי מרן, 'אני מקווה לחזור בערב בעז"ה'.

"'כבוד הרב נוסע לשוויץ או לתל אביב?', שאלתי בחיוך. "לשוויץ", ענה מרן, 'יש שם שריפה גדולה (מחלוקת) ונקראתי לכבות אותה'.

"אמרתי: 'כבוד הרב, מחילה, אבל למה שהרב ייסע לשם? יש הרבה רבנים שיכולים לעשות זאת'. דאגתי לבריאותו.

"ענה לי: 'בחייך הטובים, אף אחד לא רוצה לנגוע בזה. כולם בורחים כמפני אש, אפשר להשאיר את זה ככה?'.

"נסע וחזר בערב. שאלתיו איך היה, ענה: 'ברוך ה', כיביתי השריפה'.

"אם הוא יכול לכבות אש, מי ימנע ממנו את הטרחה?!".

כאב הזולת הוא כאבו

"פעם הלכתי בערב פסח לבית הרב, סיפרתי לו כי אברך אחד בחבורה של המצות שלנו כרת את אצבעו במהלך העבודה. הרב השמיע אנחת כאב עזה, ואחר קם והתהלך בחדר. חששתי שציערתי אותו מדי. אחר כמה דקות הוא שב אלי ובידו 500 שקלים, נתן אותם בידי ואמר: 'תן אותם לאברך המסכן, שלפחות לא יפסיד את שכרו היומי...'.

"בעשרת ימי תשובה הגיע הרב לשכונת התקווה לבדוק את סכיני השחיטה של השוחטים. אמרו לו: 'כבוד הרב, פה יש סכינים אחרים...'. זו הייתה שכונת פשע. אבל הרב לא נרתע, פגש את האנשים, לימד אותם, עד שהפך את השכונה.

"החנות הראשונה של גלאט בתל אביב הייתה בשכונת התקווה".

כיצד היו הקשרים שלו עם גדולי ישראל?

"למרן היו קשרים עם כל גדולי הדור, קשרים של הערכה וחיבה. אפשר לומר שמרן הכיר את כל הפסיקה שלהם ואת דעתם התורנית בכל נושא ונושא. הייתי עד לכמה סיפורים מרתקים בנושא זה.

"את הסיפור הראשון אימתי פנים מול פנים עם הרב יצחק זילבשטיין שליט"א, איתו נפגשתי לפני כמה חודשים. וכך היה...

"בבני ברק היה תלמיד חכם חשוב שהייתה לו בת מוצלחת שהגיעה לפרקה. פנה האב לאחד השדכנים החשובים בבני ברק וביקש שיחפש בחור ראוי לבתו. השדכן חזר אחרי כמה ימים עם הצעה של בחור משכמו ומעלה, שלמד בפוניבז' ונחשב לעילוי גדול.

"השידוך עלה יפה, הצדדים סגרו ווארט בשעה טובה, והחתן הוזמן לשבת אצל הורי הכלה.

"באותה עת הגיע לארץ עשיר מופלג משוויץ, וגם הוא פנה לאותו שדכן וביקש ממנו חתן ראוי לבתו, תוך כדי הבטחת שכר גבוה לשדכן ותמיכה לכל החיים לבחור. מה עשה השדכן? פנה לבחור הראשון וניסה לפתותו לחזור בו מהשידוך. 'מה לקחת?', אמר לו השדכן. 'לקחת תלמיד חכם, אבל דלפון, שלא יוכל לתמוך בך ולעזור לך. אבל עכשיו אני מציע לך עשיר מופלג שייתן לך תמיכה בשפע גדול כל חייך, כך תצמח ותתעלה בלימוד התורה'.

"בתחילה הזדעזע הבחור מהרעיון, אך השדכן לא הרפה. לכל מקום שהלך הלך אחריו וניסה לשכנעו להיפרד מהבחורה הראשונה ולהיפגש עם בתו של העשיר. לבסוף נשבר הבחור והתקשר אל אבי הכלה, אמר שהוא מתנצל אך הוא לא יגיע לשבת, ומבחינתו השידוך נגמר. האב המופתע לא הספיק לעכל את הבשורה, וכבר אותו חתן ניתק את השיחה.

"מיד התקשר אל בתו ושאל אם חלילה היה דבר ריב ביניהם או שמא קרה משהו. 'לא', אמרה הבחורה המופתעת. 'הכול היה טוב, ואין לי שום מושג מניין הגיעה החלטה הזאת'. האב חיזק את בתו ושניהם קיבלו את הדין, בטוחים שכל מה שה' עושה לטובה הוא עושה.

"באותו יום איחר אבי הכלה לתפילת ערבית בקרבת ביתו והחליט ללכת לרמת אלחנן, שם מסר הרב זילברשטיין שיעור קבוע בשעה תשע, ולאחריו הייתה תפילת ערבית. כיוון שהיה שם סיפר לרב זילברשטיין את כל אשר קרהו. בסוף תפילת ערבית ביקש ממנו הרב זילברשטיין לגשת אליו. 'ראה', אמר לו, 'לא אוכל מחר למסור את השיעור הקבוע, אני מבקש ממך שתמלא את מקומי'. בתחילה סירב אותו תלמיד חכם, כיוון שגם לו היה שיעור ביום חמישי. אבל הרב זילברשטיין אמר לו: 'כמה משתתפים יש בשיעור שלך?'. ענה לו: 'בין עשרים לשלושים אנשים'. 'אם כך, ודאי שעליך להחליפני', פסק הרב זילברשטיין, 'שהרי בשיעור שלי יש מאות משתתפים, וזה זיכוי הרבים גדול יותר'. נמלך אותו תלמיד חכם בדעתו, ולבסוף התקשר לרב זילברשטיין והודיעו כי הוא ימלא את מקומו.

"למחרת, ביום חמישי, מסר אותו תלמיד חכם שיעור ברמת אלחנן במקום הרב זילברשטיין. חמש דקות לפני השעה תשע הוא ראה שחתנו, שביטל את השידוך, נכנס פנימה. הלה נעמד מופתע, ראה את מי שהתעתד להיות חמיו דורש בפני מאות אנשים בעניינים שברומו של עולם, ואמר לעצמו: מה החלפתי... זה תלמיד חכם שיודע ערכה של תורה, שיכול אני להתפלפל עימו והוא יבין ערכי באמת. מה לקחתי תחתיו, עשיר שלא יבין לעולם על מה אני מדבר. הרהורי חרטה הציפו את לבו, ועוד באותו הלילה התקשר לאבי הבחורה והתנצל, סיפר לו כל מה שעשה אותו שדכן ואמר: 'הנני בא לשבת, והכול ממשיך כבראשונהן. סיימתי את הסיפור לפני הרב זילברשטיין והוספתי שמרן אמר כך: 'הרב זילברשטיין ראה ברוח קודשו שאם אותו תלמיד חכם ימסור במקומו את השיעור הבחור יחזור בו, והכול יבוא על מקומו בשלום'.

"'כל מילה אמת כאן', אמר הרב זילברשטיין בחיוך.

"'ובכן אשיב לך סיפור תחת סיפור', אמר הרב זילברשטיין. "באחת הפעמים שביקרתי אצל מרן הרב שטיינמן זצ"ל, דיברתי איתו בדברי תורה ואז פנה אלי הרב שטיינמן ואמר לי: 'תגיד לי למה בלוויה של חמיך, הרב אלישיב, היו 300,000 איש, ובלוויה של הרב עובדיה היו מיליון איש?'.

"'הייתי המום', סיפר הרב זילברשטיין. 'נשאתי את עיניי מופתע, מאיפה באה השאלה ואיך בכלל אפשר לענות עליה. החרשתי...'.

"'אני אגיד לך למה', אמר הרב שטיינמן, 'למה הרב עובדיה זכה, כי לא היה שני לו בזיכוי הרבים בכל העולם כולו, לכן הוא זכה'.

"משני הסיפורים הללו אפשר לראות גם את הקשר שהיה למרן עם גדולי ישראל, וגם את ההערכה שהייתה לו כלפיהם ולהם כלפיו. ואספר עוד מעשה מעניין שהייתי עד לו.

"דיין חשוב הגיע לברר אצל הרב אלישיב זצ"ל שאלה קשה מאוד בגיטין. הרב אלישיב הרהר בדבר, ואחר כך אמר שהשאלה קשה מאוד, והוא אינו יכול להתיר את אותה אישה, אבל כדאי שהדיין ייגש לרב וואזנר, ואם הוא יתיר – אז הרב אלישיב יצטרף אליו.

"הלך הדיין לרב וואזנר וסיפר לו את דברי הרב אלישיב. עיין הרב וואזנר שעה שלמה בסוגיה, ואחר אמר: 'אני לא יכול להתיר דבר כזה, כאן צריך את הכתפיים הרחבות של הרב עובדיה. תלך אליו ותגיד לו שאני שלחתי אותך'.

"הגיע הדיין לפני מרן הרב עובדיה, וסיפר את כל העניין. שאל אותו מרן: 'מי שלח אותך אליי?'. אמר לו הדיין: 'הרגע הגעתי מהרב וואזנר, והוא שלחני'.

"'לא יכול להיות!', אמר מרן. הדיין השתומם, וחזר ואמר: 'כבוד הרב, הרב וואזנר שלח אותי, ואם כבודו רוצה שיתקשר אליו לבדוק'.

"'לא יכול להיות!', חזר ואמר מרן. 'הרי הוא בעצמו מתיר מקרה כזה בשבט הלוי (ספר שחיבר הרב וואזנר), מה הוא צריך אותי?'.

"חזר הדיין הנבוך לרב וואזנר וסיפר לו כל מה שקרה. הניח הרב וואזנר את ידיו על ראשו, ואמר: 'הרב עובדיה מכיר את התשובות שלי אפילו יותר ממני'.

כתבת ספר לזכרו של מרן. איך הספר התקבל?

"נכון. ספרי, 'מלך שהשלום שלו', יצא לאור לפני כשנה, מאז מבקשים ממני להרצות בכל מיני מקומות. יש צמא אדיר לשמוע על מרן. בשבוע של היארצייט שלו הרציתי בשלושים מקומות, כמעט קרסתי. אבל הצמא של האנשים אדיר. עכשיו מבקשים ממני חלק ב'.

מה שהכי מרגש אותי זה לראות איך פוקדים את קברו, כל עם ישראל, על כל גווניו. סיפרה חברה של בתי שגרה בסמוך לבית הקברות, שאפילו בשבת מגיעים חילונים, מטפסים מעבר לגדר. עד כדי כך כולם מתגעגעים אליו ואל הנהגתו שפערה בקרב כולנו חלל ענק".