שווה סיפור: ילד לא רגיל

מכירים את הנשמות הגבוהות שנדחסות בגוף קטן? כן, אלו שרבי לוי יצחק מברדיצ'ב הגדיר אותם כך. הילדים השובבים הללו, אלו שנמצאים בדיוק באזור שלכם. לכל אחד מאיתנו עולה שם אחד לפחות בראש. אם זה שכן, מכר, אחין, אח, בן – בשר מבשרו. לאלה האחרונים, אני לא הולך לחדש דבר, כך אני מאמין, בכל אופן.

ילד היפראקטיבי, מגדירים אותו בעולם מתוקן, או עולם שמתיימר להיות כך. הם סופגים צעקות, גערות, עונשים, ביזיונות והשפלות, הם עוברים מסלול לא קל. לא די בגוף הקטן מדי לממדי נשמתם הגבוהה, עליהם גם להתמודד עם הסביבה, עם העולם השונה כל כך מהם ועדיין לא יכול בלעדיהם. הם אלו המוסיפים את התבלין, את החיות, את ההתפתחות בכל תחום. נכון, לא תמיד קל להכיל את העוצמות והשוני, את הזעזועים בכל רגע, הסערות והבלגן. אבל הם כאן גם כדי לחייב את כולנו.

על ילד כזה בדיוק אני רוצה לספר את סיפורי.

פגשתי את אבא שלו בבית הכנסת, באמצע לימוד של אבות ובנים, רק מה, בזמן שהאב - ישב,  הבן - התעופף ממקום למקום. ראיתי בעיניו את העצב והתסכול. לא יכולתי לעמוד יותר מנגד, החלטתי להתערב. רגע אחרי שישבתי לצידו, סיפרתי לו, לראשונה, את הסוד שאני שומר כחצי שנה. רציתי לראות את הנחת על הפנים שלו, כי מגיע לו. הילד שלו באמת מיוחד.

תחום הנדל"ן משך אותי מאוד, מאז ומתמיד. כך, שנה אחרי החתונה התחלתי להשקיע, עשיתי כמה קופות טובות, ובמשפחה ידעו שאני המומחה בעניין. ידעתי לזהות פוטנציאל ולמקסם רווחים. די הצלחתי. לא שנהייתי עשיר גדול, אבל כן היו ברשותי מספר נכסים שהניבו רווחים נאים, חייתי בכבוד וברחבות. ברוך ה', שמי הטוב הלך לפני כאדם הגון וישר, וכן, שיש מה לדפוק על הדלת לבקשת תרומה, לא רק בפורים... ידעתי לתת ואהבתי את הזכות והעונג שזה מעניק.

אבל בדיוק כמו שמספרים - הגיעה העקיצה. כן, גם אני נפלתי קורבן. לא עזרו לי שנות הניסיון ולא הערנות הנודעת שלי. עשיתי עסקה גרועה, והכי גרוע היה, שהסיכון שלקחתי בעסקה הזו היה גבוה כל כך, שרוב הרכוש שלי התאדה, ממש כך. איבדתי את הבלמים העסקיים שלי, האינטואיציות לא שדרו נכון, הכל התעוות למולי. איבדתי כמעט הכל. מובן שהכל משמיים, אבל עדיין נשאר לי זמן רב למחשבה ולהסקת מסקנות.

משום טבעי הישר, מכרתי את כל נכסי כדי לכסות את החובות. נותרתי בדירתי (שזה לבד נס, שנותרה לי לפליטה) מרושש, אך לא בעל חוב. עם אפס שקלים בארנק וגם אפס שקלים במינוס. הייתי מאוזן, כביכול. מבחינתי, זה היה הישג.

אשתי היתה שותפה כמעט לכל. ניסיתי להסתדר כמה שיותר מבלי להדאיג אותה. כעת חיינו על המשכורת שלה בלבד.

היא לא עבדה בעבודה תובענית או מתגמלת במיוחד. תכל'ס, היציאה שלה לעבודה, עד עתה, היתה נטו בשביל ההנאה והתעסוקה. עכשיו זה היה הלחם והחלב של כולנו. היינו משפחה צעירה והילדים היו קטנים עדיין, כך שהקושי פסח עליהם.

ניסינו לשרוד כך כמה חודשים. האגו המנופח שלי לא נתן לי לפנות לעזרה. היום אני יודע, שלו רק הייתי משתף, הכל היה נראה אחרת. יש לי משפחה מדהימה. תומכת ונותנת, כמו גם הורים שיש להם יכולות סבירות. הם היו עושים הכל כדי להקל עלי, לפחות בהתחלה. אבל אני , שהתרגלתי להיות מהצד הנותן, ומושא להערצה, נבהלתי רק מעצם הרעיון.

וכך, באחד מערבי שבת, כשיצאתי לסופרמרקט הזול ביותר ליד הבית כדי למצוא מצרכים מינימליים במחיר מינימלי, ככה שיתאימו לתקציב הדו ספרתי שלי, ראיתי את אפרים. כולם מכירים אותו. אפרים ילד חמד, מלא אנרגיה, בדיוק כפי שמתואר בתחילת הסיפור. הוא עבר לידי כרוח סערה. שובל של אנרגיה התפוצץ אחריו בהדים בלתי נגמרים. אני המשכתי בחישוב שלי, מוריד מצרכים שנחשבים קריטיים להכנות לשבת, אבל כרגע אצלי הם מותרות. ושוב, אפרים חזר לסביבה שלי, נראה כתר אחרי מצרכים מסוימים. לא השגחתי בו, ראיתי אותו כילד קטן בן 11, לא ייחסתי אליו הרבה חשיבות ולא התביישתי, לכן המשכתי בחישוב של המצרכים.

אני לא יודע אם יצא לכם לראות את העיניים של החבר'ה האלה כאשר הם מעבדים מידע. הוא התבונן בי, מעביר עלי מבט של ברקוד, סוקר אותי מתחילתי ועד סופי, כולל עגלת המצרכים. ומחשב. המהירות שלהם מטריפה. אם רק היו מאמצים במרכולים את השיטה שלהם לברקד (מלשון ברקוד) במהירות כזו, התורים היו מתקצרים בשליש לפחות...

אבל אני, כאמור, לא השגחתי הרבה. אחרי שיצאתי מהסופר, ורגע לפני שנכנסתי הביתה, ראיתי את אפרים עולה במרוצה, מתנשף. בידו היתה שקית של הסופר, ובתוכה המצרכים שהורדתי, "שכחת את זה", הוא אמר, ולפני שהספקתי לומר מילה, הוא התאדה, כמו שרק הוא יודע. פתחתי את השקית. היתה בתוכה קבלה. הוא שילם על הכל.

לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי אם מותר לי להשתמש. מהיכן הכסף? הייתי בדילמה. אבל השקית קרצה. השתמשנו בה, ואני הבטחתי לעצמי להחזיר הכל עד הפרוטה האחרונה למי שזה לא יהיה שייך לו.

במוצאי שבת נפגשנו שוב. הוא ניגש אלי, כולו חיוך מאוזן לאוזן. חייכתי אליו ושאלתי אותו: "למה קנית לי?". הוא לא התבלבל. בישירות שלו, ענה לי בחדות: "ראיתי שחסר לך. אל תדאג, זה מהכסף שלי". ורץ מהר, כמו שאפרים יודע.

וכך, כל שבוע אפרים היה מגיע אלי ונותן לי 150-200 ₪. בתחילה הוא היה מגיש לי אותם ככה. אחר כך הוא למד את השיטה, זה הגיע במעטפה משומשת... הייתי במבוכה, לא מאפרים עצמו, כמו מהמצב שאינני יודע אם מותר לי להשתמש בכסף. האם הוריו יודעים וזה בהסכמתם? נקרעתי בתוכי. הכסף אכן עזר לי, והיה קשה לי לוותר עליו. ואז תפסתי את אפרים לשיחה בארבע עיניים, כמו שאומרים. ביקשתי ממנו הסבר מהיכן הכסף. הוא ניסה להתחמק, ואני לא ויתרתי. הבהרתי לו שלא אוכל להשתמש במה שאני לא יודע את מקורו.

בשיחה הזו התחוורו לי מספר דברים: קודם כל, ההורים שלו יודעים שהוא מוציא כסף לעזרה לזולת, וזה ברשותם. שנית, המקור לכל הכסף הזה. ובכן, הילד הזה עשה מבצע לוגיסטי מטורף. הוא ארגן כעשרה חברה, שהתחילו לאסוף בקבוקים לדבר מצווה (ככה הוא אמר להם). הוא עשה זאת בכישרון מדהים. הוא ליהק אותם לחבורה מבצעית, עם לוגו וסיסמה, ניפח להם את הפטריוטיות, ויחד הם היו אוספים מאות בקבוקים בשבוע. הוא גייס משפחה וחברים מחוץ לשכונה. זה הפך להיות התעסוקה שלו. הולך מביא, מארגן, סוחב. כולם שמרו לו בקבוקים. את רוב הכסף הוא הביא לי, ואת חלקו שמר לחברת תהילים שייסד בשם של החבורה שלו.

הוא סיפר לי את זה על קצה המזלג. רווח לי שזה באישור, למרות חוסר הנעימות מהוריו.

עד כאן מה שאני ידעתי על אפרים.

ועכשיו ראיתי את אבא שלו בבית הכנסת. הסמקתי כולי, והרגשתי שאני חייב לאדם הזה הרבה, בעיקר על הילד המדהים שלו, על הרגישות והלב. ובעיקר - מגיעה לו נחת, באמת. פרקתי עול של שנה כמעט, של הסתרה ובושה, של מצב כמעט לא אפשרי.

אני דיברתי ואבא שלו ניגב דמעות. הוא חיבק אותי ממושכות והודה לי שוב ושוב. לא הבנתי למה... הוא סיפר לי את הסיפור מהמקום שלו.

אפרים חטף וחוטף מכל הגורמים החינוכיים והסביבתיים שלו. בערב שבת ההוא, כשהוא גילה אותי בסופר, הוא הבין דבר מתוך דבר, הסיק מה שהסיק, מה שלא תואם לגילו כלל, ורץ הביתה לפתוח את הקופה שלו. אבא שלו ראה אותו ושאל למעשיו (מרב להט הם שוכחים את הכללים...). הוא סיפר לאביו, ונזהר לא לומר את שמי. אבא שלו היה סקפטי בעניין, אבל הוא לא ויתר. בסוף אביו התרצה, ולו רק מפני שרצה מנוחת הדעת. הם סיכמו שהוא יקנה ויביא לי את המצרכים. אביו ילווה אותו, אבל הוא לא אומר לו במי מדובר... חכמולוג קטן.

מאז הוא הניע את הרעיון של הבקבוקים, וכינס את החבורה. הוא גדל ופרח, וזה נתן לו חיות וסיפוק עצום, עכשיו הטלפונים מתלמוד התורה כמעט פסקו. הילד התרצן הרבה יותר. מובן שעם הזמן אבא שלו ידע שזה אני, ושתק מפאת כבודי.

אבל מבחינתו – הצלתי לו את הילד. הוא קיבל במתנה ילד חדש, שונה כל כך ממה שהיה חצי שנה קודם... הוא באמת הודה לי, עד שלא ידעתי כבר מי כאן קיבל יותר, אני או הוא, או שמא אפרים.

בסופו של דבר, אני פרקתי הכל, וזה נתן לי את הפתח לשתף הלאה. ואכן, קיבלתי עזרה רשמית. בחסדי שמיים, אשתי קיבלה עבודה מתגמלת מאוד, ואני מצאתי גם אפיק פרנסה בו הידע שלי תרם רבות.

אמנם לא חזרתי למעמדי הקודם, אבל עדיין, אני לא עומד ומחשבן מצרכים קריטיים בדבקות כזו.

ואפרים? אפרים ממשיך להראות לעולם כמה הטוב שלו, העירנות והאכפתיות מצילים ותורמים. אני מקווה שהעולם יתמיד בראייה הזו וישיב לו אהבה בכפליים, שהמלמדים שלו יזהו את הפונטציאל, את היכולת, הכישורים, את האנושיות שבו, שישכילו לנתב אותו לדרך הנכונה, שלא יטעו בו, שלא ישגו. לא רק כי מגיע לו, אלא, כי הוא באמת ילד לא רגיל.

בעצם, אמרנו את זה כבר, לא?