אפרת ברזל לא היתה אף פעם בקבר רחל אמנו. עד שהחליטה לנסוע

אחד המחוזות הכי מרתקים להיות נחקרים על ידי עצמנו הוא ממלכת התפילות שלנו.

מה קורה לנו בתוך תפילה?

איך פועל הדבר המופלא הזה.?

לא איך פועל במשמעות כיצד ה' שומע את כל מה שאנחנו מדברים אליו, אלא דווקא חקר הנושא שלהלן יקרא: איך תפילה פועלת בתוך עצמנו.

רגשית. מחשבתית. ואפילו גופנית.

איך אנחנו כאן למטה, מתכננים תפילה שתעלה למעלה, איך אנחנו ניגשים אליה.

האם אנחנו נכנסים ויוצאים ממנה אותו הדבר?

או איך שמטיבה חברתי רחלי להתנסח: "אם נכנסת לתוך תפילה, ויצאת ממנה אותו הדבר, בקשי מעצמך להיכנס שוב".

חקר התפילות של עצמנו הוא מרחב מרתק בו ניתן לראות את התפתחות אישיותנו, את זרם צרכינו, את כל חוסרינו. הכי מרתק זה לשמוע איך אנחנו מסבירים לבורא עולם למה כדאי לו לתת לנו את מבוקשנו.

לו מישהו היה מקליט לי תפילות שלי מהעבר, זה היה מרתק אותי כל כך לשמוע כעת, בערך כמו סרטי וידאו משפחתיים של הילדים כשהיו קטנים, כשאת צופה בהם כשהם כבר גדולים.

להבין איך זה הגדול קטן היה,

להבין איך זו הילדה היתה פעם רק תפילה.

לפעמים, שניה אחרי שאני הולכת אחורה שלושה צעדים בסיום שמונה עשרה, אני כבר שוכחת כמה עוצמתית היתה התחושה כשהייתי שם בפנים.

יש לנו שטיח דשא סינתטי בחצר, שאחרי שאני מסיימת להתפלל בפינה הקבועה שלי עליו, נותרים בו סימני הסוליות של הנעליים שלי. לדשא לוקח כמה שניות עד שהוא מתאושש ומזדקף.

אני עומדת בשניות האלה מן הצד, ומתבוננת על סימני העמידה.

 אני כבר לא שם, אבל העדות שהייתי, כן.

 מה דיברה שם אותה אחת אליו, אני שואלת את עצמה,

האם יתקבלו בברכה הדיבורים שלה מהירוק של הדשא אל התכלת של השמיים?

ואיזה יפים הם יחד, אני חושבת לעצמי, שני הצבעים האלה, בשילוב.

בכלל, בטוב טעם של עיצוב, לא צריך להתאמץ הרבה, צבעים שה' ברא יחד בעולמו לעולם יהיו יפים גם בסלון שלך, גם בבגדים שלך.

תכלת וחול, כמו ים וחוף, ירוק וורוד, כמו גבעול ופרח, חום וירוק, כמו גזע וענף.

זה בהחלט מרתק להוציא לעצמך דו"ח תפילות, מילים, דמעות. לדעת מה עושה לך שם תמיד לבכות, מה מחבר אותך ואיך את מגיבה באכזבה על עצמך, כשלא הצלחת להתכוון.

אני חושבת שבהגדרה של כוונה, אם נשהה בה עוד רגע, מצוי איזה חיבור חזק בינך ובין החולשה, החוסר. הצמדה, בינך ובין הצורך. איזו הרגשה נפלאה, להיות במצב מחודד ומקודד של כוונה.

במסגרת התאריך וחקר התפילות, ענין אותי מהלך קשר התפילה והכוונה שלי עם רחל אמנו.

מודה שהרבה שנים כבר בתוך התשובה, לא ביקרתי בקבר רחל. בחיים לא הייתי שם.

לא הכרתי אותה מספיק, את אמא רחל. בעניין חקר התפילות אני מתכוונת.

זאת אומרת, ידעתי שהיא אמא של יוסף ובנימין, ידעתי שהיא אחות של לאה, אבל מעולם לא הלכתי לבקר אותה.

בית לחם הזכירה לי מחנה צבאי מן העבר, רחוק ולא מוכר.

רחל הצדיקה הזו, יפת התואר ויפת המראה, לא סימנה לי, בואי.

עד ש---

סיפורנו מתחיל כעת.

החלטתי, שלא יתכן. אני חייבת להתפלל אצל אמא רחל.

העברתי אז, בתקופה ההיא, שיעור קבוע בראשון לציון, סטודנטיות חילוניות. הנושא היה: נשים ודמעות.

התקרב י"א בחשון. מישהי הזכירה את יצחק רבין שנרצח בתאריך ליד, ומישהי אחרת – את אמא רחל. שאלתי את הקהל, "מי רוצה לנסוע איתי ביום שישי בבוקר לקבר רחל?". שלוש הצביעו.

נסענו.

את מה שעברנו כולנו במקום מילים - לא יוכלו לתאר. זה לטור אחר.

מאז, כל שישי בבוקר, במשך שנים רבות אחרי, המצאתי טיול שכלל בנות, קפה ומאפה, עצירה של שיח ופנימיות, שבע עד עשר נשים שמילאו רכב, יער ירושלים בדרך רק כדי לקבל השראה והגעה אל היעד: קבר רחל.

נסענו כל בוקר שישי, בכל פעם נשים בעלות פנים חדשות, לאמא.

הכי ביקשתי אז, ליד הציון, הכי ביקשתי מבורא עולם, מתוך לבי, תינוקת. זה מה שהיה לי חסר אז.

 תינוקת צנועה, מוותרת וענוותנית, יפת תואר ויפת מראה.

בסופן של אותן שנים חרוצות, נולדה לי תינוקת מקסימה. ליבי רחל, שמה.