"מסכנה, מה היא עוברת איתו": אמא לילד מיוחד בפוסט מרגש

"הוא נראה ילד גדול, למה הוא יושב בעגלה?"
"מסכן".
"מסכנים ההורים שלו".
"איזה רגליים דקות יש לו".
"אוי, אני לא יכולה לראות את הידיים שלו, מונחות בצורה ממש מוזרה".
"לא מבינה את ההורים האלה שמתעקשים לצאת למרות שיש להם כזה ילד כזה, ועוד ביום כזה חם".
"מי לוקח ילד כזה לכותל בחול המועד? הם לא מתפדחים שכולם רואים אותו?"
"רגע, אני לא מבין מה אני רואה. אעצור רגע ואסתכל שוב... מה, הוא ישן, באמצע היום? לא, נראה משהו אחר, וואי, איזה עצוב..".
"מסכנה האמא הזאת, מה היא עוברת עם הילד הזה. הנה, עוד פעם הראש שלו נופל, והיא מרימה לו אותו. כמה סבלנות יש לה, אני מזמן הייתי שם את הילד הזה במוסד".
"אני רואה שיש עוד 2 אחיות, איך אני מרחמת עליהן שיש להן כזה אח. בטח בקושי מקבלות יחס מההורים, כי הם מתייחסים לילד המיוחד".
"אני מעדיף לא להסתכל על הילד הזה, קשה לי".
"איזה הורים מסורים, כל הכבוד להם ".
"איזה ילד יפה, ממש מתוק, מעניין מה קרה לו".

אתמול ישבתי עם איתן מיכאל ברובע, במקום יחסית מרכזי.
ראיתי את המבטים, את הכאב בעיניים של האנשים, את המבוכה, את חוסר המודעות מה לעשות.
ואמרתי, מעניין מה עובר להם בראש.
וזה מה שעלה לי.. מוזמנים להוסיף עוד משפטים:)
בשלב מסויים הרגשתי שאין לי כח להתמודד עם המחשבות מה חושבים עלינו ועם המבטים, אז זזתי לצד,
ואז חשבתי שוואלה, נכנעתי, לא התמודדתי עם הכאב.
אבל הייתי כנה עם עצמי
והרגשתי
שאין לי כח להתמודד
וזה בסדר.
לפעמים מותר לברוח מהתמודדות אחת
כשמתמודדים בכמה חזיתות.

נכון, זה לא היה קל, קושי פיזי ונפשי, אבל חזרנו מרוצים הביתה.
יצאנו כמשפחה מאוחדים ושמחים.
הבנות הודו לנו בערב שלמרות הקושי, לא ויתרנו ויצאנו.

מאחלת לנו לשמוח מכל הלב, גם כשלא קל לנו והגוף מותש וגם קצת הנפש...

ריעות לוי
רמלה