מיומנה של טלפנית: "ספרי לה, היא תבין. היא עוד מעט תפגוש את הנביאים"

כוח הראיה הוא כוח עצום. הוא ניתן לנו מבורא עולם כדי למלא את ייעודינו כאן. אך כמו כל דבר שאפשר להשתמש בו לטובה, כך באותה מידה הוא יכול להוביל אותנו לטעויות רבות.

את טלי הכרתי עוד בזמן שהידברות עדיין לא הייתה קיימת. גרנו בשכנות עוד בילדותינו. תמיד היא הייתה דוגמה לילדה מסודרת, יפה וכשרונית. הסתפקתי בחברותה ובידידותה. הבנתי שהיא משיגה אותי כמעט בכל תחום, אבל החלטתי שאני אסתפק בידידותה, כי לעולם לא אהיה כמוה. לכן יצאתי ממסלול התחרות. במהלך שנות התיכון ולאחר מכן, נעשינו חברות טובות. השיחות בינינו התארכו לעיתים עד שעות הלילה הקטנות. כך יצא שגם על שידוכים יצא לנו להחליף חוויות. נישאנו בערך באותה תקופה. בשלב זה כל אחת התכנסה בחייה הפרטיים, ורק לעיתים מזדמנות נפגשנו. באחת הפעמים נתקלתי בה ביריד שבוע הספר העברי, שם בשרה לי בשמחה שהיא מתעתדת ללדת. שמחתי איתה באמת, אף על פי שאני כבר מצפה 4 שנים ואצלי העניין עדיין מתמהמה. כשנודע לי שטלי ילדה בת והיא מחלימה אצל הוריה, שהיא להם יחידה, באתי לבקרה כדי לראות את הנסיכה החדשה של טלי, יפית שמה. כשמה כן היא, בת ראשונה ונכדה ראשונה להוריה שכבר היו מבוגרים מאוד. התינוקת הייתה באמת מדהימה ויפיפייה (איך לא), דומה לאמא. היא הייתה מוקפת באהבה אין קץ של סבא וסבתא שנישאו בגיל מבוגר, ושיכלו את משפחתם עד לאחרון שבהם בשואה הנוראה. הנסיכה הפעוטה שבתה את לבי. תינוקת אהובה ומחובקת. רק כתר היה חסר לראשה של הנסיכה הקטנה, שאמורה לקבל ממשפחתה עד חצי המלכות. באותו רגע חשתי שגם אני רוצה כבר לחבוק את האוצר שלי. זו הייתה מין תפילה עזה שיצאה מעומק הלב.

אולי בשל כך ובשל תפילות רבות שפתחו שערי שמיים נעולים, התבשרתי לאחר חודש שאני מתעתדת ללדת.

כמה שנים לאחר מכן כבר היו לי ארבעה ילדים, ולטלי - שלושה. היינו שתי אימהות צעירות שאוהבות לחפור בעבר ולדלות ממנו חוויות ילדות משותפות. היינו מנתחות את בנות כיתתנו, לאן כל אחת הגיעה ומי עדיין רווקה. לעיתים, אנחת כאב הביעה את צערנו על כך שחברות בודדות פירקו את ביתן. הסיפור היה יכול להמשיך כמו הרבה סיפורים חמודים, על תקופת הדבש של ילדים מתוקים שממלאים אותנו בשמחה, ומאידך באתגרי החיים. אלא שכאן התוכנית של חברתי השתנתה.

יפית, הבת הנסיכה של טלי, חלתה במחלה האיומה, והיא רק בת 7. הוריה של טלי, שעברו את שנות חורבן אירופה, מצאו נחמה במשפחת בתם היחידה. הם נאלצו לעבור טלטול נפשי קשה. מתברר שכול מה שעברו בשנות הטרגדיה של החיה הנאצית, לא עמד להם כשהתוודעו למחלת נכדתם. לאחר שנתיים של טיפולים קשים שנכדתם עברה, נפטר הסבא.

טלי כבר לא הייתה זמינה הרבה לשיחות חברות. רק לעיתים רחוקות הייתה שופכת את לבה על הטיפולים הלא פשוטים שהיא עוברת עם ילדתה. מעבר לכול, השפעת הטיפולים הכימותרפיים, שהתבטאה בחולשה ובנשירת שיער, גם הסירה מהם את שמחת החיים. לאחר מספר טיפולים ארוך, נראה היה שהגיעה תקופת רוגע. המחלה הראתה סימני דעיכה. אבל לאחר שנתיים התפרצה המחלה בעוצמה שלא הותירה הרבה תקווה.

בשלב זה טלי נסעה המון לחו"ל, למצוא מזור לתהליך הקטלני. קשה היה באותם זמנים למצוא פה בארץ טיפול מקיף ויסודי. לא רציתי בתקופה זו להפריע לה בשיחות שאולי מכבידות עליה, אבל יום אחד כבר לא יכולתי להתאפק, וכשהגיעה בתה לגיל 12 מצאתי את עצמי מתקשרת, כדי להבין מה קורה. הסבתא ענתה, וסיפרה בקול בוכים שטלי בחו"ל, ושיפית במצב קשה מאוד. השיחה לא הותירה הרבה ספקות לגבי המחלה, שנעשתה סופנית. זמן קצר מאוד לאחר מכן, כבר נודעה הבשורה המרה. יפית החזירה את נשמתה לבוראה בגיל 12, אי שם בבית חולים בשיקגו.

טלי סיפרה לי את הספור המלא כשחזרה לעצמה. בעצם היא לא חזרה למה שהיא, אבל שיתפה אותי בכל מה שקרה. הן טסו זו לצידה של זו כל הדרך לשיקגו שבארצות הברית, לבית החולים שכבר הכיר היטב את ההיסטוריה הרפואית. זו הייתה טיסה עצובה, אבל עם מעט תקווה שאולי יצליחו לעצור את המחלה. טלי ניסתה לתת ליפית שלה מנות גדושות של אמא, את עצמה. חיבקה אותה ושוחחה אתה על דברים שמחים בשעה שהלב היה פצוע וכואב. שם מצבה החל להידרדר אט אט, עד שהרופאה בקשה ממנה שתכין אותה למוות. טלי לא הבינה איך היא תוכל לעשות זאת. כשהחלה לסדר מה בעצם אפשר לומר לבתה במצב זה, נאלמה לשונה. מה שכן הצליחה להוציא בקלות, היו דמעות רבות שזלגו בשפע. באותו חדר נורא בשיקגו התאשפזה ילדה בת 9 שאינה בת ברית, אף היא במצב סופני, ואמה יושבת לידה ומסבירה לה במילים פשוטות, שעוד מעט היא תעזוב את העולם ותהפוך למלאך. כמה טוב יהיה לה שם. שם כבר לא יהיו לה כאבים, ולא יהיה לה עצוב. רק לנו יהיה חור בלב, כי נשאר בלעדיך.

כך ישבו שתי האימהות ליד בנותיהן העומדות לעזוב את העולם היפה בשיא פריחתן ובתחילת דרכן, כשהן בקושי החלו ליהנות מנפלאותיו.

שתי אימהות עצובות, אחת יהודייה והשנייה נוצרייה, ו-2 ילדות שנשמתן מתעקשת לעזבן. מטבע הדברים החלו לשתף זו את זו ברגשותיהן ולנהל שיחות נפש. טלי ראתה שהאם השנייה מרבה לדבר הרבה על הטוב שיהיה לבתה בעולם הבא. טלי סיפרה לה שקשה לה נפשית להכין את יפית שלה, והיא לא מסוגלת להוציא את המילים הללו מהפה. אבל אז ענתה לה האם הנוצרייה: "את אומרת שקשה לך? למה? תספרי לה על משה רבנו, תספרי לה על אברהם יצחק ויעקב, על עם ישראל. זו הרי ההיסטוריה שלכם. לך אין מה לספר? הרי כל התנ"ך התחיל מכם. ספרי לה על האלוקים הטוב, וזה ודאי יעשה לה רק טוב. לכם היהודים יש המון היסטוריה ותורה. ספרי לה. היא תבין. היא עוד מעט תפגוש את כל הנביאים".

ביום בו החלה טלי לספר, בעידודה של האם השנייה, נפטרה יפית. כשהוציאה אותה מהחדר התחבקו 2 האימהות כשדמעותיהן מתערבבות זו בזו. "כבר טוב לה", אמרה הנוצרייה. "אבל לי רע כל כך", ענתה היהודייה.

בדרך חזור, יפית כבר לא ישבה לידה ולא חיבקה אותה. טלי הביטה על העננים ודימתה לראות את פניה היפות של יפית שלה. היא רק חשבה על האירוניה שבדבר, שבטיסה הלוך הן ישבו זו לצד זו, אבל הדרך חזרה, קשה היא עד בלתי ניתנת לתיאור. היא נוסעת בגפה, כשגופת יפית נמצאת בתא המטען. בדידות קשה כזו היא לא חוותה מעולם. קור עצום חדר לעצמותיה כשנזכרה בקרוביה ובמשפחתה שיבואו לקבל את פניה בשדה התעופה. בעוד כל באי המקום מחכים ליקיריהן בפנים שמחות ובחיוכים קורנים, רק פני הקרובים שלה יעמדו בוכים ואבלים, כדי להתחיל את מסע הלוויה לבית העלמין. כולם בסוף יחזרו לביתם, ויפית כבר תהיה במקום אחר.

בעקבות הסיפור התחזקה טלי, והיום היא שותפה בהידברות.

הסיפור העצוב הזה דומה להרבה אחרים, אבל אותי הוא לימד מוסר השכל ענק.

1. שיש הרבה בינינו שנדרש מהם לעמוד בחוץ כדי לקלוט כמה טוב שאנו יהודים.

2. להגיד תודה על כל דבר. ולעולם לא להשוות כמה אחרים מוצלחים יותר, כי לא נדע מה צופן העתיד. כי האדם, גורלו וניסיונותיו כלולים בעסקת חבילה.