כשהסרטן נקש אצלי בדלת, פרק 16: "היא פייטרית רצינית, היא תעמוד בזה בקלות"

אני אומרת שבחיים שצריך שני דברים: קשרים וכישורים .

כיוון שהתברר שהמחלה הייתה בשלב מתקדם יחסית, ולא בשלב ראשוני כפי שקיוונו, הייתי מוכרחה לעבור גם טיפולי כימותרפיה.

חשוב היה לי למצוא אונקולוגית, ושיהיה בינינו חיבור טוב, מישהי שאוכל לסמוך עליה ולבטוח בה, שהרי חיי מוגשים לטיפולה .

לאחר בירור עם יודעי דבר ומחלימות נוספות החלטתי שאני רוצה להיות מטופלת אצל ד"ר אורה רוזנגרטן. הפעלתי את כל כישורי הדיבור שלי בניסיון לקבוע תור אצלה כמה שיותר מהר .

מדינה הזויה, חשבתי לעצמי. למה חולה צריך למצוא לעצמו את הרופאים, להמתין על קו הטלפון שעות רבות, כדי לקבוע תורים ולהילחם בבירוקרטיה בלתי נגמרת? זה מייאש כל כך .

התור המוקדם ביותר שהצלחתי להשיג היה לעוד חצי שנה. חצי שנה! כאילו הסרטן יחכה חצי שנה לכשיתפנה תור... הגיע הזמן להפעיל את הקשרים. אחרי שיחת טלפון אחת לקרובת משפחתי יפעת, בעודי בבית חולים ומתאוששת מהניתוח הגניקולוגי הגדול, נקבע לי תור ראשון למחרת היום, ואל תשאלו אותי איך. זה כוחם של קשרים .

אל הפגישה הגעתי בחלוק בית החולים, מלווה בבעלי ובעמוד האינפוזיה.

החיבור היה מידי. ד"ר רוזנגרטן דיברה אלי בגובה העיניים. עניינית ותכליתית, בלי מילים מפחידות ובלי הבטחות שווא. הקשבתי לה בתשומת לב רבה. היא לא שידרה לחץ, מה שאפשר לי להירגע, אך הבהירה שעלי להתאושש מהר, מפני שהיא קובעת לי כימו ראשון לעוד שבועיים.

כמה ימים לאחר מכן העניינים הסתבכו, והיה עלי לעבור שני ניתוחי חירום: אחד לתיקון החור במעי, ואחד לתיקון השופכן, מה שמנע ממני להתחיל את הכימו בתאריך שנקבע.

ד"ר אורה עודכנה בכל הסיבוך שנקלעתי אליו, ודאגה לשלוח אלי את בנות המחקר מהמחלקה האונקולוגית לרומם את רוחי .

כשהתאוששתי קצת ממסכת הייסורים שעברתי הגעתי אליה לפגישה נוספת, עדיין בחלוק של הבית חולים ועם עמוד האינפוזיה, וכעת גם עם בעיות נוספות שנוספו לתיק הרפואי שלי בעקבות הסיבוכים שנקלעתי אליהם.

היא קיבלה את פני בחום והביעה אמפתיה אמיתית למצבי. עם זאת, היא לא שידרה רחמים, דבר שעזר לי לא ליפול לרחמים עצמיים.

לאחר שבדקה אותי אמרה: היה עיכוב בתוכנית שלא בשליטתנו. אני נותנת לך שבועיים נוספים להתאושש מכל הסיבוך, ונתחיל בטיפולי הכימו.

אורי טען שהוא חושב ששבועיים הם לא מספיק זמן כדי להתאושש, ושהוא חושש שהגוף לא יעמוד בטיפולי הכימו.

התשובה שנתנה ד"ר רוזנגרטן נצרבה במוחי. "תגיד לי, אתה מכיר את אשתך?", שאלה. "היא פייטרית רצינית, היא תעמוד בזה בקלות", הוסיפה, תוך שהיא מסתכלת עלי ומחייכת חיוך קטן ואמיתי.

באמת, בעברי הייתי לוחמת מג"ב, ובכלל בחיי אני למודת קרבות. איך היא קלטה? שאלתי את עצמי.

המשפט הזה נצרב לי בתת־המודע, והאמונה שהיא הטביעה בי, שאעמוד בזה בקלות, שירתה אותי לאורך כל תקופת הטיפולים.

תוך שבועיים בדיוק, כפי שאמרה, התחלתי את טיפולי הכימותרפיה .

בדיעבד, מה שחששתי ממנו הכי הרבה – היה פחות נורא, הודות לד"ר רוזנגרטן, שקיבעה בי אמונה משמעותית ומעצימה. "היא פייטרית רצינית, היא תעמוד בזה בקלות". המשפט הזה הדהד בי לאורך כל תקופת הטיפולים .

בכל טיפול, ד"ר רוזנגרטן טרחה להקדיש לי כמה דקות למפגש, שבו תמיד חיזקה את רוחי ופרגנה על הופעתי, ומפיה – כל מילה נתפסה לי כאמת מוחלטת .

רופאים, כמו הורים, מורים, מפקדים, רבנים – הם "בעלי סמכות", יש בידיהם כוח לעצב את התודעה של האדם ובכך להעצים את רוחו ולחזק את נפשו. הלוואי שישכילו כולם להשתמש בכוח ההשפעה שניתן להם לטובה ולברכה כמו ד"ר רוגנגרטן.

"ורפא ירפא" - אומרים חז"ל שניתנה רשות לרופא מבורא עולם רק לרפא, ולא, חלילה, לייאש.

אני נרפאתי לא מעט בזכותה.

שליחה נאמנה.