שווה סיפור: גלגולי תשלומים

שיחת הטלפון הזו התחילה באופן שגרתי. הפונה, מישהי שמתגוררת באזור שלי, שאינני מכירה במיוחד, מעבר ל"שלום-שלום", פתחה בשיחת נימוסין קצרה, שלאחריה שאלה אם אני מכירה מישהי שעושה שירות מסוים שקשור להפקת אירועים ומכירות ענק, ואם אוכל לקשר בינה לבין בעלת השירות. התיווך הזה הוא בדיוק מה שאני עושה לפרנסתי בתחום הזה של ההפקות. היה ברור לי שהיא מודעת לזה שהדברים הללו נעשים תמורת תשלום מלא, כחלק מעבודתי, מה גם שברור לכל שכל התיאום והתיווך הזה הם פעולות שנהוג ומקבל לשלם עליהן. היא מצידה לא שאלה מאומה על סכום התשלום שאני גובה, ואני התביישתי לציין את המובן מאליו בשיחה.

בהתאם לבקשתה, מצאתי עבורה את אשת השירות שענתה על הדרישות, ולאחר כמה סבבי שיחות בין אותה אישה לבין אשת השירות, הגעתי איתן להסכמות. וכך גם הגיעה העת לחתום ביניהן על חוזה. אחרי החתימה, זהו הרגע שבו שני הצדדים מעבירים אלי את דמי התיווך שלי שעומד על כמה אחוזים מכלל העסקה. בשלב הזה, שבו ממילא נקבתי בסכום הסופי שעליה להעביר לאשת השירות לקראת חתימת החוזה, ציינתי גם את הסכום שהיא צריכה לשלם לי כמתווכת.

היא שמעה ולא הגיבה כלום. סיכמנו להיפגש בחתימת החוזה. לאחר החתימה, אשת השירות העבירה לי את מלא הסכום שהיא צריכה להעביר לי מצדה במסגרת ההסכם בינינו, וכעת חיכיתי לשכנתי שתעביר אף היא את התשלום מצידה, אך היא כמו התעלמה. דנתי אותה לכף זכות, חשבתי לעצמי שהיא תעביר בהמשך.

לרגע לא חשבתי שכל העמל והטרחה היו לחינם. הרי ברור שהיא תשלם. 

חלף שבוע. זר פרחים ענק עם פלטת שוקולד מעוצבת שהגיע לביתי, הבהיר לי שטעיתי. אל המשלוח הזה היה מצורף מכתב תודה. זו הייתה היא - זאת שהמתנתי בסבלנות שתשלם לי את דמי התיווך על השעות שעבדתי למענה. קראתי את ברכת התודה, שהייתה מנוסחת יפה, חיפשתי מסביב אולי אמצא שם איזו מעטפה את הכסף - אך דבר לא היה שם.

הפעם, כבר לא הצלחתי להבין מה קורה. החלטתי להרים אליה טלפון. היא צהלה לראות את מספרי על הצג, וענתה בהתלהבות, משתפת אותי בכך שבמשך שבועיים היא כבר חושבת מה לשלוח לי במידה והחוזה יחתם... אזרתי אומץ ושאלתי מה עם התשלום בפועל. היא נאלמה דום. "לא יודעת", היא אמרה, "האמת היא שלא תכננתי לשלם לך", ואז החלה לגמגם משהו. 

השיחה, שנפתחה בחביבות, הפכה להיות שיחה לא קלה בכלל, שבסופה חברתי התנערה בבוטות מכל מחויבות, ואני נפגעתי וכעסתי מאוד. מאוד. זו היתה הפרנסה שלי. לא הבנתי איך בן אדם מסוגל להתנהג כך.

מי שניסה להרגיע ולרכך אותי היה דווקא בעלי. הוא הרבה לדון אותה לכף זכות ולהסביר לי איך אי הבנה כזו יכולה להתרחש. בתחילה התמרמרתי, אבל לאט לאט התחלתי לסלוח ואפילו לשכוח מהחוב. קיוויתי להגיע ליום בו אסלח על החוב לגמרי, בלב שלם.

לאחר מספר חודשים, כל כולי הייתי עסוקה בתכנון אירוע אישי שלי, בר מצווה לבני הבכור. היות שאצלנו במשפחה אירוע זה אירוע, ואירוע ראשון עוד יותר, אז נוצקו לתוכו כל המחויבות וההתרגשות. החלטנו שזאת תהיה הפקה מסוג שלא רואים כל יום. הסיבה האמיתית להחלטה היתה ההבנה שאירוע כזה יכול להיות גם הזדמנות של קידום ופרסום העסק שלי, כך שכל השקעה באירוע תחזיר את עצמה. ההכנות לאירוע החלו כל כך מוקדם, עוד הרבה לפני הזמנת התפילין... הפכתי אולמות ועולמות כדי שהכל יהיה כמו שחלמנו. ההפקה, התזמורת והצלם - הכל היה צריך לדפוק כמו שעון, ולהביא את המירב והמיטב.

זה היה אירוע מתוכנן ומוקפד, הושקעו בו סכומים גבוהים במיוחד. כך שגם נושא הלבוש היה צריך להתאים לקונספט. לאחר אינסוף התלבטויות, ריצות וכיתות רגלים בכל העיר ומחוצה לה, החלטנו לתפור שמלות זהות לכל בנות המשפחה.

חצי שנה מראש סגרתי עם תופרת מחוץ לעיר. זו היתה תופרת בוטיק, מומלצת וידועה לכל באיכות התפירה, בדיוק ובביצוע הטוב ביותר. רכשנו את הבדים הטובים, האיכותיים וכמובן היפים ביותר, והפכנו להיות בני בית אצלה כשאנחנו באים לפחות פעם בשבוע למדידות ולשינויים במידת הצורך.

כשלושה חודשים לפני האירוע הבגד כבר היה מוכן. בדקתי אותו שוב ושוב, עשיתי תיקונים ולאחר מכן מדידות על בסיס יומיומי. בודקת כי הכל כשורה וכמוני גם כל בנות המשפחה. הכל שיבחו את יצירת המופת האומנותית והיוקרתית שהצדיקה - לי בכל אופן - את התשלום הגבוה שזה גבה מאיתנו.

כאשר הגענו לשלב חלוקת ההזמנות, כבר היתה  בידי רשימה מסודרת ועדכנית למי ואיפה לשלוח את ההזמנה. לכל הזמנה היתה כתובת ברורה. דאגתי והשתדלתי מאוד לא לשכוח אף אחד, שלא יהיה מצב של חוסר נעימות.

ואז, באחד הערבים בעלי שאל אותי אם הזמנתי את… אותה מכרה שתיווכתי לה בזמנו את ההפקה ההיא והיא לא שילמה לי כנדרש. נאלמתי דום. לא חשבתי עליה.

הקשר בינינו הסתיים בזמנו בקול צורם. לא ממש התחשק לי עכשיו להזמין אותה. לא היה לי כוח ליצור איתה קשר. זה הוכיח לי שבתוך הלב עדיין הייתי פגועה, מה שהשאיר לי הרבה חומר למחשבה, וכן מצפון קטן מצפצף בקול דק וטורדני, לא נותן לי מנוחה.

זה לקח לי כמה ימים עד שהחלטתי להזמין גם אותה, אבל אז עלתה בי מחשבה פנימית שאולי כדאי להתקשר אליה קודם, שיהיה מכובד יותר, ואולי גם יאלץ את מסך הזכוכית שקיים אצלי בלב להיסדק, והלוואי להימס. החלטתי לעשות את זה. הרמתי אליה טלפון.

היא די היתה מופתעת בתחילה, אבל מהר מאוד התנהגה בטבעיות. היא ממש שמחה לקבל ממני את השיחה. היא התעניינה בנימוס בהכנות, איחלה ברכות רבות, ולאחר שיחה קצרה ניתקנו. אני הרגשתי מלאכית ממש, הנה, התגברתי על אף הקושי. היה לי כל כך טוב עם עצמי שהרבה זמן לא הרגשתי ככה. זה לבד נתן לי כוח.

יום אחר יום חלף, ומועד בר המצווה כבר היה באופק הקרוב מאוד. שבוע לפני שוב עשינו חזרות גנרליות בבית לכל ההפקה, הצוות וכמובן הבגדים. הכל היה מושלם, הכל פעל כמו שצריך.

ביום האירוע סיימתי לארגן את כולם, ונשארתי האחרונה. אבל אז, כאשר הגעתי לבדוק את הבגד - גיליתי לחרדתי ש…הוא קרוע. התפלאתי, אני מכירה את הבגד הזה היטב. הקרע הזה לא היה קיים לפני שבוע וגם לא לפני יומיים. לא היתה סיבה שהוא יופיע. ההפתעה הבאה הייתה העובדה שהתופרת שיצרה את כל השמלות, לא נמצאת באזור כרגע. 

עכשיו, שעתיים לפני שאנחנו יוצאים לאולם, אני חייבת למצוא תופרת איכותית ומקצועית, שתדע איך לעבוד עם הבגד היקר הזה, ושתהיה מוכנה לקבל אותי כאן ועכשיו, ולסיים עם זה מהר ככל האפשר.

התחלתי להתפלל ולהבטיח לה' קבלות שונות במידה והכל יסתדר ואני אוכל להגיע לאולם מוקדם, שמחה, עם בגד מתוקן וטוב. יש פתגם כזה שעובר בין האנשים, גם אצלנו במשפחה, בעיקר אצל הסבתות, שבכל אירוע היצר הרע מנסה להתערב ולעשות איזה נזק, עוגמת נפש, הוא לא יכול לתת לזה לעבור חלק.

בלב התנחמתי שהנה, המרוץ לתיקון הבגד, יהיה הדבר שגורם עוגמת הנפש וזהו, נגמור עם זה. התחלתי לנחם את עצמי בתוך בליל הטירוף והלחץ שהיה.

בתוך דקות נסחפתי לשיחות הטלפון הבהולות. חברות ומשפחה התוודעו לעניין והתגייסו לעזור. בסוף איתרתי תופרת שהסכימה לקבל אותי, תמורת מחיר גבוה ומופרז ממש, אבל לא היתה לי ברירה, הייתי חייבת. הזמן קצר והמלאכה מרובה, כולם כבר הגיעו לאולם, מלבדי, היחידה, שבמקרה היא גם האחראית והמארגנת של האירוע. תוך כדי המהומה אני גם עונה לטלפונים של הצוות המקצועי, מנסה לפתור בעיות ולענות על שאלות לוגיסטיות כאלה ואחרות, וכל זה מרחוק, כשאני עצמי, מרכז האירוע, עדיין לא באולם. זה היה מחזה סוריאליסטי. אם לא הייתי המציגה הראשית - הייתי בוכה, זה בטוח.

התופרת התגלתה כיעילה במיוחד. תוך רבע שעה הבגד היה מוכן, ואני התחלתי לומר מזמור לתודה. שמחתי כל כך שהנה זה מאחורי. וכך, בעודי יוצאת מהתופרת כדי להגיע אל האולם – והבגד בידי – הוא נתפס מבלי משים בבורג שבלט מעמוד תאורה ברחוב, והתוצאה הייתה נוראה. הבגד פשוט נקרע בצליל שקרע לי את הלב. הפעם, כך נראה, כבר אין שום אפשרות לתקן את הבגד בצורה ראויה. עמדתי המומה, לא יודעת מה לעשות. האופציה היחידה היתה ללבוש בגד פשוט לגמרי, ממה שהיה לי בארון. כל התכנון של חצי השנה האחרונה, כל החלומות, כל ההתאמות, הכל נזרק בשנייה אחת של חוסר שימת לב.

אחותי, שהיתה באמצע שיחת טלפון איתי, שמעה את כל ההתרחשות, ואז לפתע עלה לה רעיון. היא זכרה שיש מישהי בשכונה שיש לה שמלה כזו להשכרה. כשהיא אמרה את השם שלה, הסתחררתי. זו הייתה, ובכן, אותה מכרה שלא שילמה לי על התיווך. כן, ידעתי שהיא עוסקת בהשכרת שמלות ובביגוד לאירועים, הרי בדיוק בנושא הזה עזרתי לה, אבל לרגע לא חלמתי שאולי הפתרון יהיה אצלה. 

ביום רגיל לא הייתי חושבת על הכיוון, אבל עכשיו, בנסיבות האלו, זה היה אחרת לגמרי. בתוכי לא ידעתי מה לעשות. יש הבדל בין לסלוח לבן אדם לבין לבקש ממנו טובה, בקשה כזו, משמעותה למחוק את כל מה שהיה, לפתוח דף חדש לגמרי, שונה.

אבל אפשרות אחרת לא היתה לי. התקשרתי אליה. באותם רגעים שמחתי שלפחות הזמנתי אותה, כך שנחסכו ממני עוגמת הנפש וחוסר הנעימות לבקש ממנה טובה כאשר היא מודרת מהאירוע הזה... שיחת הטלפון שלי אליה, הייתה לפתע הגיונית. היא מיד נרתמה והסכימה להביא לי את השמלה עד הבית.

מיד כשראיתי את השמלה - ידעתי שזה ממש יתאים לי. שאלתי אותה בנימוס כמה עלי לשלם, כשאני חושבת על זה שהנה, זו ההזדמנות שלנו "לסגור" את הסיפור הלא נעים. היא כמובן תוותר, אני אודה לה ואסלח בלב שלם. אבל לא. היא ענתה בלי להסס, ללא שום בושה, סכום די גבוה, כזה שאף היה גבוה ממחירי השוק.

בלי להראות זאת כלפי חוץ, רתחתי מזעם. דמי געש בקרבי. אחרי הכל, את חייבת לי כסף, ומסיבות שלך את לא מוכנה לשלם. לפחות אל תדרשי, או לכל היותר תנקבי סכום סמלי לכיסוי הוצאות...

אבל החלטתי לשתוק, ולו למען זה שיהיה לי לזכות והאירוע יעבור בשלום. מי כמוני יודעת כמה חסדי שמיים צריכים ביום כזה.

בעלי, שהיה לידי, הבין את העניין, ולפני שאומר משהו מיותר, הוא שלף מיד את הסכום במזומן ומסר לאותה חברה.

לא נתן לי זמן להתעסק עם זה.

מכאן הכל זרם על מי מנוחות. היה אירוע מדהים ממש. הכל היה כל כך טוב, שאפילו שכחתי מכל הסיפור עם השמלה המקורית ועם זו החלופית. הכל נשכח ויכול היה להיות עוד אפיזודה מהעבר. 

זה, אם לא היו מגיעות הנקישות בדלת כעבור מספר חודשים. 

בפתח עמדה אותה מכרה, מושיטה לי מעטפה. 

"תפתחי אותה", היא אמרה. פתחתי. בתוכה, גיליתי את מלוא הסכום של דמי התיווך שלא שולמו לי מעולם.

"אני חייבת לך הסבר", היא אמרה. במשך דקות ארוכות היא סיפרה, שבתחילה היא אכן לא תכננה לשלם לי, תוך ניצול המצב שבו לא סיכמתי מראש באופן ברור על תשלום, כמו גם העובדה שלא סגרנו על חוזה. היא אמרה שההחלטה לא לשלם לי, הפכה לעניין עקרוני אצלה, האגו שלה הלך והתעצם סביב זה והיא לא יכלה גם לרדת מהעץ, היא מצידה התפעלה ממני מאוד, שהתגברתי על הכל והזמנתי אותה.

אבל אז, בתקופה שבה הזמנתי אותה, הגיעו ימים אחרים, המצב הכספי שלה היה בכי רע. זה הגיע לרגעים שבהם שלא היה לה איך לעשות קניות לשבת. ובדיוק אז, אחרי שאני מזמינה אותה, התקשרתי לבקש ממנה סיוע בפתרון בעיית השמלה. לדבריה, הייתה זו תקופה ארוכה ללא לקוחות, וממילא ללא הכנסות, ועכשיו אני, בדיוק יומיים לפני שבת באה עם בקשה שיכולה להניב עבורה סכום כסף כלשהו...

היא סיפרה כיצד התלבטה רבות. לא היה לה נעים, היא נאכלה מבפנים מבושה ברגע שבו אמרה את ה"מחיר", אבל למרות הכל היא ראתה מולה את פניהם של ילדיה, ולא עמדה בזה. זו גם הסיבה שהיא נקבה בסכום מופקע. הוא היה קרש ההצלה שלה. 

ואז, כשהיא רוצה רק להימלט משם, בעלי שלף את התשלום כלאחר יד, בנעימות. זה נתן לה הרגשה טובה כל כך, כאילו זה נראה לנו הגיוני. היא תיארה כיצד הגיעה לביתה ובכתה בבכי של הקלה כשהיא לא מסיימת להודות לנו. ברגעים הללו היא קיבלה על עצמה, שלעולם לא תשחק עוד עם שכר המגיע לאנשים על עבודתם לא שכר המיועד לאלו שעובדות עמה, וגם לא לחברות כמוני. את החוב אלי, כך היא הבטיחה לעצמה, תשלם בהזדמנות הראשונה שירחיב לה השם את פרנסתה. 

וזה באמת מה שקרה. כשהעסקים החלו לשוב למסלולם. התשלום הראשון היה - אלי.

לעולם אין לדעת מה עובר על אנשים, גם כשנראה לנו שאנחנו ממש יודעים. אז כנראה שלא.

ומעל לכל, אין מי שלא יכול להשתנות. גם אנחנו.