סיפור קצר: שרשרת אבות, ממרוקו לישראל

בחצרה של משפחת יילוז התאספו נשות הפלך המקנסי במרוקו והמתינו. רבני העיר, ובראשם רבי רפאל ברוך טולדאנו, הורו לא להתחיל לבשל לשמחה בלי ההנחיות של הרבנית זמילה, אשת רבי יוסף אבוטבול. עתה התאספו כולן, הפשילו שרוולים, אך הוראות אין. "מדוע מתעכבת היא זמילה?", שואלת סוליקה. השמש המרוקאית קופחת בעוז, ולה עוד עבודה רבה בבית. עיני החבורה נשואות אל עבר שביל האבנים המוביל לביתה של זמילה. הן מחכות לראות את המטפחת הקשורה והאצילית, החיוך הנעים, את הצעדים הנחושים שכה מאפיינים אותה. ואכן, דמותה של זמילה נראתה לבסוף. גומעת מרחקים בפסיעות מהירות, אך תלמים חדשים ובלתי רצויים נחרשו בלי משים במצחה הגבוה, והחיוך הנצחי עומעם לכדי קו צר המעיד על נפש שמר לה.

בעלה הגדול של זמילה נפל למשכב. כבר חודשים ארוכים שהוא ניע ולא ניע. חומו קודח, גופו חלוש. הרופאים לא יודעים להשית עצות לרפואתו, אך הקהילה במרוקו – ידיה נשואות אל-על למי שהרפואה שלו, והשמחה שלו, והשמחות. מצוות שמחת חתן וכלה עומדת בראש מעייניו של רבי יוסף. את אשתו מנחה כיצד לשמור על כשרות המאכלים ולפקח על הכנת הסעודה כהלכתה. גם מזרז אותה לבוא בעצמה ולשמח בגפה את הכלה. "אין דבר גדול מלשמח כלה יתומה", אומר. בעצמו יתום עגול הוא. יודע כאבי לב וטעם מצוקה. תלך אשתו ותשמח, ותעמוד לו מצווה זאת לזכות.

עתה זמילה מתנשפת. מוחה פלגי זיעה. "סלחנה לי על האיחור, עבד אל סלים הרוקח הגיע לביתנו, נתן תרופות חדשות, פקד פקודות, הזהיר הזהרות", נאנחת אנחה ששוברת חצי גופו של אדם.

"מי ייתן וישלח הבורא רפואה שלמה, מידיו הרחומות", מברכת יוכבד, המבוגרת שבכולן, ומניחה יד משתתפת על כתפיה השפופות של זמילה. הכול מחוות אחריה ברכות ואמנים. אמן! שתמצא רפואה וארוכה, שיצא הרבי המקובל רבי יוסף מאפלה לאורה.

אך אין העת לעצבות רוח. עבודה רבה מחכה להן. וכבר רוח אחרת ננסכת בה בזמילה. מסיטה מהלב המכווץ את צרתה, ומזדרזת אל עבר אדון השמחה, אשר השמחה במעונו והכול ברא לכבודו. וכמו מעצמם תפקידים ניתכים על ראשים, רעננים ומשמחים ומלאי חדוות עשייה. זמילה אישה פיקחת וחריפה היא. בלי דעת קרוא וכתוב יודעת לעמוד על התאמת התפקיד לבעלתו ועל הכמות אותה תידרש להכין. שום פרט לא נשמט מזיכרונה הצלול. מחלקת היא תפקידים לנשות הקהילה המקנסית הנרתמות ברצון טוב. מי לא תרצה להכין ערמת מופלטות או קוסקוס ריחני לכלה יתומה? לקחת חומרי גלם ולהפוך אותם לנצח נצחים של שמחה יהודית טהורה?

שרה תלך לשוחט, תדאג גם למריטת העופות. רבקה וסולטנה תבשלנה העופות עם צימוקים ואגוזים, יוכבד אחראית על התופינים והעוגות, היא כבר תגייס עוד שכנות למלאכה. חנה תצא מהפלך לעבר השוק להביא ירקות. בנים גדולים לה, לחנה, יעזרו לה לסחוב הכבודה. כל אחת תכין סלט אחד לכבוד השמחה. והבשר? נראה כבר מי תזכה לבשלו, עם ערמונים כמובן. כל אחת ותפקידה, רוצה כבר לצאת לדרך. אך עתה מגיע השלב החשוב ביותר: שינון ההלכות הנחוצות. כיצד מנפים קמח, ואיך בודקים אורז, עלי גפן כיצד נבדקים, והחסה, עתה יש נגיעות גדולה. צריך לשטוף היטב במי סבון ולבדוק באור השמש דווקא, פעם אחת לא מספיקה, צריך שלוש. "שמחה טהורה, באוכל טהור", מסכמת זמילה והכול מתפזרות. דמותה התמירה והאצילית של אסתר, בת בלי בית אותה גידלו קהל הקדושים, מלהיבה לבבות. אסתר תזכה בסעודה כיד המלך, כשרה למהדרין.

*

חצרה של משפחת יילוז לבשה חג, הדס ותחרה. עת דודים הגיע. זמילה כמחותנת מהלכת עדויית זהב בין הקרואים, דואגת ששום פרט לא יישכח. ניחוחות מהבילים נישאים מהמגשים, פרי עמלן של נשות הקהילה. השולחנות ערוכים בפאר ובהדר. עתה ניגשת זמילה לזמר לאסתר הכלה במיטב הפיוטים באפריון החגיגי אותו הכינו לכבודה, מכה בתוף המיוחד שלה לשם כך. קולה של זמילה ערב וצלול. מתערב קולה בקולן של הנשים המזמרות אחריה, והרגליים כמו מעצמן נישאות בריקוד עליז, לכבודה של אסתר, הכלה הנרגשת.

פעל מעשה שטן, ובעוד הסעודה בעיצומה, דמות ישמעאלית מופיעה בפתח עזרת הנשים.

"את גברת אבוטבול בבקשה", דורשת. עבד אל סלים! העיניים נפערות, מזהות את הרוקח הגוי. פניו הרציניות אינן מבשרות טוב.  

"עליך לחזור לביתך", הוא פוקד על זמילה המובהלת לפתח. מסעודי הגדולה, התינוקת שמחה על ידיה, מרימה לאמה עיניים דאוגות, שואלות. "מיד אשוב ואספר לכן שהכול בסדר", נוסכת זמילה ביטחון. אחר נעלמת בחסות החשכה אחר הדמות השחורה.

זו הייתה הפעם האחרונה שראתה את בעלה הגדול.

באחת הפכה לאלמנה. הקהילה כולה ליוותה את המקובל רבי יוסף אבוטבול לדרכו האחרונה אל בית העלמין היהודי. הספדים מרים ספדוהו: איש גדול, תלמיד חכם, בעל מידות, מי ייתן לנו תמורתו? הקהילה עוטפת את זמילה וילדיה בחיבוק עז, מוכנה לעזור ככול הנדרש. לגדל ארבעה יתומים רכים אינו עניין פשוט. וזמילה, הן אינה רגילה היא בעבודה קשה. אך התלמים החרושים מתכווצים יותר. היא מסרבת בעדינות להצעות הנדיבות.

"הילדים של רבי יוסף אבוטבול לא יהיו מקבצי נדבות", נחושה מתמיד.

מלחמת הישרדות החלה לה, לזמילה. תכשיטיה נמכרו אחד לאחד בתקופות חגים, עת ההוצאות רבות היו, ושמלותיה הרקומות שימשו למשכון בעד מכונת התפירה ששכרה כדי לפרנס את ילדיה. מדי יום, השכם בבוקר, עוזבת את הפלך היהודי אל עבר השוק הסואן, נושאת את המכונה הכבדה על גבה. עבודה מדויקת וזריזה לה. אך משכרת היא פרוטות מועטות הנאספות אחת לאחת למוצרי מזון בסיסיים בלבד. בסופו של יום, נושאת את צרורה הדל עמה וחוזרת לילדיה המצפים.

"אתם תגדלו כמו שאבא רצה", משננת להם, לבנים ולבנות. מנסה לתווך לילדים את הדרך הראויה. אך הניסיונות רבים וגדולים הם. האליאנס, רשת מוסדות לימוד צרפתית, פשט במרוקו, ונתן עינו הרעה גם בגדולים. הציג עצמו כשוחר תורה והרווחה, כמיטיב ודואג, אך למרבה הצער התגלה כמקצץ בנטיעות.

ומה שלא קיצץ האליאנס, קיצצו הציונים.

הגדול, רפאל, מדבר על ארץ ישראל. כוסף לעלות ארצה. אך לא לתורת הארץ כמה הוא. רפאל חפץ להיות לוחם, חייל. הציונים שהגיעו למרוקו הסעירו דמיונו הכאוב מדמי אביו, למחוזות רחוקים, אחרים. זמילה מנסה לרכך, להסביר, אך האוזניים ערלות הן. צלילים זרים מתנגנים בתוכן. לבסוף, במרי נעורים, הוא נעלם. בספינת מעפילים עלה ארצה, מותיר את אמו דאוגה ועצבה. מה יעלה בגורלו?

"נעלה אחריו", מחליטה זמילה לצאת בעקבותיו של בנה. מוכרת את מה שנשאר, צוררת את המועט המוכרח, ומודיעה לכולם שלמען חופשה יוצאים הם מביתם. העלייה לארץ אינה חוקית. אנשי הסוכנות הבטיחו לדאוג לתעודות מעבר. אך מתי ואיך? מסע בין שבעה חודשים בדרכים עקלקלות מחכה להם. מסע מעייף ומתיש באוניות מטות לנפול. ובסופו הארץ המובטחת.

ארץ ישראל נקנית בייסורים. מתייסרת היא, זמילה, עם ילדיה במעברה. את כל טוב מרוקו עזבה מאחוריה. את משפחתה התומכת, את החברות והמכרות ואת כבודו של בעלה. כאן בארץ אין לה גואל ומשיב נפש. אך שמחה היא בארץ המובטחת, ארץ ישראל. ובבנה רפאל שנמצא בריא ושלם.

והשנים חולפות. ארבעה ילדים גידלה, ארבעה ילדים חיתנה. כולם מסורתיים, כולם מאמינים, אך הקפדה על מצוות, דקדוק הלכות, שמירה על קלה כבחמורה, כמו שרבני מרוקו הורו, כמו דרך אבא מאז ומעולם - כל זה התרחק מהם כמטווחי קשת.

וזמילה רואה ושותקת. ממשיכה להחזיק במסורת אבות, לשמור הלכה בדקדוק כמו שהייתה באומנה עם בעלה. שנתיים תמימות לא טעמה טעמו של בשר, עד שמצאה שוחט ירא שמיים שיכלה לסמוך על שחיטתו. רוחות החולין שנושבות בעוצמה על בני עדות המזרח, נושבות גם מעליה, אך בה לא נוגעות. כצור החלמיש ממשיכה בתמימות ובפשיטות להחזיק בדרך בעלה הגדול.  

"מה יעשה היחיד?", מרימה עיניה לשמיים, כנועה לרצונו של מקום. לא מאשימה ולא נאשמת. התקווה שייכת אליה. והפה מדבר. מספר. משיח צרתו, תפילתו, הודאתו ותחינתו לאבא שבשמיים, אבי האלמנות והיתומים. והוא נותן לה כוח.

הילדים, הנכדים, כולם נמשכים לבית הקטן של הסוכנות, שם מתגוררת סבתא בגפה, עם הסירים הקטנים, והכירה היחידה.

"סבתא, לא חם לך?", שואלות הנכדות שגדלות, ומבחינות בסבתא, השונה כל כך מאמא ומדודה. לבושה ארוך, מטפחת חומה קשורה לראשה, גרביים ארוכים לרגליה. מדוע הולכת היא כך בחמסין של רמת גן? למה היא תמיד לבד? יושבת לה על כיסא פלסטיק בגינת הבניין, פרחי קאלה לבנים מימינה ומשמאלה ופיה ממלמל. אל מי סבתא מדברת?

"מאלוקים מתביישים, מתלבשים צנוע", היא עונה. הבנות מרימות כתף. מקבלות את סבתא כך.  אוהבות הן את סבתא. כולם אוהבים. הסירים של סבתא מבורכים הם. קטנים קטנים, נראה שלא מכילים הם מאום, אך כולם סועדים, והסיר עודנו מלא. באורח פלא לא נגמר תוכנו. הסלט של סבתא חתוך דק-דק. יש בו בצל כבוש, וטעם שאי אפשר לחקות. הפה של סבתא מספר בערבית מרוקאית את סיפורי התורה. על יוסף הצדיק, ומריבת האחים, על עם ישראל במצרים ועל ארבע האימהות. בדיוק אותם הסיפורים שסיפר לה סבא יוסף אז, במרוקו. הנכדות לא מבינות את הכול, אבל קצת כן, והרוח הטובה שנושבת מבין שפתותיה של סבתא נכנסת היא פנימה ומרגיעה את הנפש.

הילדים מציעים לסבתא טכנולוגיה ומדע. אולי מסך גדול שישדר חדשות ותוכניות יגוון את שגרת חייה? מנסים להכניס בחייה הבודדים של סבתא קידמה וחידוש. סבתא מניפה יד בביטול. אין לה צורך בחידושים. הם לא בשבילה. טוב לה כך. היא לא לבד! היא עם בורא עולם. והם מדברים תמיד.

השנים עוברות, וסבתא מתבגרת.

מכל נכדיה, שתי נכדות מיוחדות לה. רותי מהבת מסעודי, ורויטל מהבת שמחה. רותי ורויטל בחורות גדולות ועסוקות הן. חייהן מלאי עניין, אך מאחורי העיסוקים ישנו ריק כאוב של חיי חולין. נמשכות הן כמו מגנט לבית הקטן בגבול בני ברק-רמת גן.

כל אחת בתורה. כל אחת בזמנה. שוטפת לסבתא את הבית, מאבקת את האבק. אוכלת מהסירים הקטנים, ומקשיבה לסבתא.

כשסבתא מסתלקת לגנזי מרומים, החלל הריק שנותר בלבן מבקש מענה. הבית הקטן כבר סגור. פרחי הקאלות נעלמו מגינתו. אך כל אחת בדרכה, בלי לתאם עם בת דודתה, מוצאת את השביל אל היהדות. מתחברת לשרשרת המקורית, שרשרת אבות, השרשרת של סבתא זמילה וסבא יוסף, בקשר בל ינתק שמבקש נצח. וחוזרת לגבול הקדושה.

יהי זכרה ברוך.

לעילוי נשמת זמילה גאולה בת לאה.