הרבנית ימימה מזרחי
הרבנית ימימה מזרחי על הפיגוע המחריד באריאל, ומה לעשות בשבת הקרובה?
הרבנית ימימה מזרחי היתה בשדה התעופה בניו יורק כששמעה על הפיגוע הקשה באריאל. קבלו חיזוק לכאב הזה, ומחשבות על שידוכים, חסד ונחמה
- הרבנית ימימה מזרחי / פרשה ואישה
- פורסם כ"ג חשון התשפ"ג |עודכן
(צילום: Nasser Ishtayeh / Flash90)הייתי בשדה התעופה בניו יורק
כששמעתי את החדשות הקשות מהארץ.
אנשים צדיקים וטובים הובאו השבוע הזה לקבורה.
בפרשתנו, "חיי שרה", התורה מתארת לנו
עד כמה חשוב המקום הזה שנקרא אֲחֻזַּת קֶבֶר.
זה המקום שהנשמה אחוזה בו.
אברהם אבינו לא שוקט ולא נח
עד שהוא מביא לקבורה את אשתו שרה.
"וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ", כתוב בפרשתנו.
הסדר בפסוק נראה לכאורה הפוך:
היינו חושבים שבאופן טבעי כשמישהו נפטר,
קודם בוכים עליו ואז מספידים.
קודם נשברים מלשמוע על הנרצחים,
ורק אחר כך אפשר לספוד להם.
אבל חז"ל מבארים שכשההלם כל כך גדול,
מפני שמסתלקים כאלה צדיקים, הסדר מתהפך:
בהתחלה מספידים. והבכי הגדול, מגיע אחר כך.
הבכי על היעדרם.
ההרגשה הזו שיצא צדיק מן העיר,
יצאו צדיקים מן העיר,
פנה זיוום, פנה הודם, פנה הדרם.
ואז, פסוק מכונן:
"וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ".
מה הוא עושה, אברהם אבינו, כשהוא קם?
הוא צריך נחמה. היכן מוצאים נחמה?
הנחמה של העם הזה על נפטרים,
והנקמה של העם הזה על נרצחים, להבדיל,
היא עוד בית שקם.
כי מיד אחרי קבורתה של אמא שרה,
אברהם אבינו מתכוונן להקים בית לבנו יצחק.
רואים את זה בפשט הדברים:
פרשת העקדה מסתיימת במילים
"וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר:
הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ...
וְאֵת בְּתוּאֵל. וּבְתוּאֵל, יָלַד אֶת רִבְקָה".
כלה! כלה ליצחק.
כי כל חופה היא נחמה,
כל חופה היא נקמה במי שרוצה להמעיט את העם הזה.
אנחנו ממשיכים. אנחנו מקימים עוד בית.
ולפעמים זה נראה קשה כל כך,
קשה כִּקְרִיעַת יַם סוּף.
קשה להקים את הבית הזה, למצוא את בן הזוג, את בת הזוג.
כשרואה רבקה את יצחק
היא שואלת את אליעזר, השדכן: מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה?
היא משתמשת במונח "איש",
מפני שזו לשון שייכות; איש הוא של אישה.
אבל אליעזר עונה: "הוּא אֲדֹנִי".
תראי, אני לא מכיר אותו בתור איש של אישה.
אני יכול לדעת שבתור אדון הוא מאוד, מאוד נחמד.
אבל אני לא יודע אם הוא בדיוק זה שמתאים לך,
משורש נשמתך.
למצוא את זה שמתאים לך, וואו, זה חסד!
זה חסד ענק למצוא את הזיווג הנכון.
כששואלים מישהי למה היא לא נשואה,
היא פשוט צריכה לענות:
החסד הזה עוד לא נחת עלי.
מפני שזה חסד עליון לגמרי,
זה לא משהו שיכול לקרות בדרך הטבע.
הייתי השבוע בניו יורק,
בכינוס של אלפי נשים מטעם ארגון החסד הגדול,
עזר מציון.
יש להם מאגר של תורמי מח עצם
לאנשים שחולים במחלה.
תרומה כזאת יכולה להציל חיים,
אבל חייבים התאמה מדויקת מאד
בין מח העצם של התורם, לחולה.
באנגלית הם קוראים לזה: match. שידוך!
צריך מאצ'-מייקר, צריך את השדכן הזה
שיעשה את הסיווג המדויק שיתאים לאותו סוג של חולה. זה לא פשוט בכלל.
ושם על הבמה, בניו ג'רזי,
הם הפגישו לראשונה, בהפתעה,
בין אישה מטנסי, שחלתה וקיבלה תרומה,
לבין התורמת שלה מישראל.
השתיים נפגשו ונפלו האחת על צוואריה של האחרת.
פשוט שידוך מושלם.
שידוך הוא חסד. שידוך הוא נתינה.
גם רבקה, כשהיא רוצה לפגוש את האיש שלה,
היא גומלת חסדים.
משקה את גמליו של אליעזר.
מפני שהיא יודעת: זיווג הוא חסד.
אם תחשבו על זה, תרומת מח העצם הראשונה
אי פעם בהיסטוריה,
היתה תרומת העצמות של אדם לחווה.
כשהאדם הראשון היה לבדו,
הקב"ה לקח לו חלק מהגוף
ויצר לו עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ, עזר מציון כנגדו, עֶצֶם מֵעֲצָמַיו.
כולנו זקוקים לחסד. כולנו זקוקים לאהבה.
והחסד הגדול ביותר, אני חושבת,
עם החיים ועם המתים,
זה להשתדל ולשדך. להקים עוד בית.
ולבטוח בקב"ה שיזמן לנו בדיוק את העצם מעצמנו, בשר מבשרנו.
הם מנסים לכלות אותנו, בכל דור ודור קמים עלינו.
אבל בעזרת ה', עוד חופה אחת,
ועוד אחת, זו הנקמה הגדולה ביותר בטרור.
והנחמה הגדולה ביותר.
"כִּי עַל כָּל כָּבוֹד – חֻפָּה".
כל כבוד שנגרע, חלילה, מהעם הזה,
הקב"ה יעשה כנגדו עוד חופה, ועוד אחת.
ויהי רצון שלא נשמע יותר דברים קשים כאלה לעולם.
בשבת הקרובה, נחשוב על שידוכים.
נראה היכן כל אחת ואחת יכולה לתת את שלה
למען הבתים של העם היקר הזה.
