כשהסרטן נקש אצלי בדלת, פרק 17: "לימור, את בחיים! אז תחיי"

בתחילת ההתמודדות עם הסרטן חשבתי שאני לא מעוניינת להכיר חולים נוספים, מהפחד לאבד אותם בדרך ולהוסיף לעצמי עוד קשיים רגשיים על אלו שקיימים.

אז חשבתי...

באמצע טיפולי הכימו הציעו לי לצאת לנופש של כמה ימים עם חולות ומחלימות נוספות מהמחלה. תחילה סירבתי. באמת חששתי מאוד להיקשר לכאלו שחייהם מוטלים בספק, אבל ההתמודדות הייתה קשה, האוורור היה נחוץ והתוכנית קסמה לי. אז אחרי שווידאתי עם אורי שאם יהיה לי קשה מדי הוא יגיע לצפון לאסוף אותי – הסכמתי לצאת לנופש.

עוד בנקודת המפגש הכרתי את יהודית. היה ביננו קליק מידי.

בעולם פועל חוק "דומה מושך דומה", ויהודית אני רטטנו באותו תדר .

מעבר לעובדה ששתינו חלינו בסרטן השחלה, הייתה לנו השקפה דומה על החיים, תחביבים משותפים, טעם דומה במוזיקה ושמחת חיים משתפכת.

בילינו יחד שלושה ימים מדהימים, היו לנו שיחות ארוכות ועמוקות אל תוך הלילה, היינו פעילות בכל הסדנאות, אכלנו, צחקנו, שרנו ורקדנו.

בסדנה האחרונה לפני ששבנו לביתנו עשינו יחד הפרשת חלה לרפואת כולנו. היה מרגש מאוד, התפללנו ובכינו יחד והתחלנו לשיר "תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך". כולן חברו יחד למעגל מחבק, ואני הוצפתי בפחד. לא יכולתי לנשום, הלכתי אחורה והמשכתי לבכות.

יהודית הייתה במעגל. ראיתי אותה מחפשת משהו עם העיניים, ולא הבנתי שהיא מחפשת אותי. כשהיא ראתה אותי, היא עזבה את המעגל, באה אלי, חיבקה אותי חזק, נתנה לי לבכות על כתפה וביקשה שאסתכל עליה. הסתכלנו זו לזו בעיניים, ויהודית אמרה לי: "הכל יהיה בסדר, את תראי, הכל יתהפך לטובה אחת גדולה".

וכך קבעה יהודית את מושבה במרכז לבי.

עם שובנו לירושלים שמרנו על קשר, בעיקר טלפוני, משתי סיבות: הראשונה – הגיעה הקורונה, והשנייה – שתינו בילינו לא מעט בבתי חולים שונים.

* * *

רצה השם, ויהודית השיבה את נשמתה לצור מחצבתה כמה חודשים לאחר מכן.

הידיעה על הסתלקותה טלטלה אותי קשות.

בת 41 בלבד בלכתה, הותירה אחריה בעל, שישה ילדים והרבה מאוד אוהבים.

אני לא מצטערת כלל על כניסתה לחיי, אך כואבת מאוד את החברות שלא מומשה.

קשה היה לי להשלים עם העובדה שיהודית איננה. כאב גדול ליווה אותי במשך תקופה לא מבוטלת.

בשבת אחר הצהריים הרגשתי מוצפת, לא יכולתי לשבת עם משפחתי לסעודה שלישית, אז יצאתי לשדה להתבודד. זמן זה נחשב גבוה מאוד. הייתי מוכרחה לאוורר קצת את הלב מעומס הצער והכאב.

שאלתי את הילדה הקטנה שבתוכי, מה קורה? ספרי לי, מה מציק לך? למה את סוערת? מה כל כך כואב לך? תוך שנייה נפתחו ארובות העיניים, וים של דמעות זלג מעיני. אפשרתי לדמעות לשטוף את כל הכאב שבא איתן, והבנתי. ישב לו בלב כאב גדול על חברה שאיבדתי בדרך, על זה שאני פה אמורה להמשיך לחיות והיא לא. חברה שאיתה תכננתי ללכת יחד להופעות, חברה שאהבה את החיים ואהבה את אותם זמרים שאני אוהבת, ודמותה עולה מול עיני בכל הופעה.

זה היה קול מתנצל על זה שאני פה והיא איננה.

ואז שמעתי את קולה הנעים והמחויך במוחי, אומר לי: "לימור, את בחיים, אז תחיי! תפסיקי להתנצל". בכיתי יותר, מהתרגשות, וקולה הוסיף: "אז היית בהופעה של נרקיס, על מה המהומה? נרקיס הייתה אצלי בבית חולים, הופעה פרטית ביומי האחרון פה", אך עדיין היה לבי כבד, והיא הוסיפה: "ואם עדיין קשה לך, אז תדעי שמה שאת חווה הוא כלום לעומת שירת המלאכים שאני שומעת". ולסיום הוסיפה: "יש לך 'כנפי רוח' (שהוא שיר ששרנו הרבה יחד, ובאותו שבוע עלה גם בטיפול רגשי־אנרגטי שקיבלתי), תתפסי גובה".

הוקל לי, הוקל לי מאד. אני זוכרת שיצא ממני צחוק קטן.

כזאת הייתה יהודית, רגישה וחריפה, מלאת אמונה וקלילה.

חשוב לי לציין שאני לא מתקשרת ולא דורשת אל המתים בשום צורה שהיא. אני בסך הכל אישה פשוטה שמקיימת את עצת העצות של רבי נחמן, "התבודדות". לוקחת את כל הכאבים והבלבולים שלה להשם יתברך.

אינני יודעת אם זה היה קולה או שבדיתי אותו מדמיוני, אך זה לא משנה, כי זה בדיוק מה שיהודית הייתה אומרת, וזה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע על מנת לשחרר את הכאב ולאפשר לעצמי רווחה נפשית גדולה יותר.

שהיתי שם עוד קצת, מגלה דעתי כלפי שמייא "צדיק אתה השם וישר משפטיך" ומודה להשם על עוד קשר בנפש שהותר, ושבתי לביתי, כשבראשי מתנגן לו ניגון:

עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא

והדרך עודנה נפתחת לאורך

וענן בשמיו ואילן בגשמיו

מצפים עוד לך עובר אורח

והרוח תקום ובטיסת נדנדות

יעברו הברקים מעליך

וכבשה ואיילת תהיינה עדות

שליטפת אותן והוספת ללכת...