החזרתי את האוכל למקפיא, בדמעות. ואז צלצל הטלפון

בני הגדול הוא קצין בצבא.

כרגע בני נמצא במקום עוין, ובגלל המצב הביטחוני בארץ ישראל, עליו ועל שאר החיילים להישאר שם, והם אינם יכולים לצאת הביתה ולחגוג את חגי ישראל בחיק המשפחה.

אמא של אחד מהחיילים שולחת לפעמים בהסעה, שהיא משלמת באופן פרטי, אוכל לבן שלה.

האמא הזאת, הציעה לי לצרף להסעה אוכל עבור הבן שלי.

הבן שלי שמח מאוד, ואמר לי: אמא, אם יהיה לנו כאן אוכל של שבת, אז נערוך קידוש לכל החיילים עם סעודת שבת.

שמחתי על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי, והתחלתי להכין בשמחה המון המון אוכל, כדי שיספיק לכולם.

הבן שלי אמר לי שבשעה שתיים בצהרים ביום שישי ההסעה תעבור ליד הבית שלנו, ואוכל לשים בתוכה את האוכל.

הכול היה מוכן לשעה שתיים, אך ההסעה לא הגיעה.

התקשרתי לבן שלי שיברר מה קרה, והוא אמר שיודיע לי.

חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי, השעה כבר היתה 3:30.

התקשרתי שוב ולא היתה תשובה.

בשעה 4 בני אמר לי בצער גדול שההסעה בוטלה!

לא ידעתי מה לעשות. כל האוכל עומד מוכן, הבן שלי והחיילים עצובים ורעבים, מי יעביר את האוכל?

התחלתי להתקשר לכל מיני חברים, אך כולם היו עסוקים.

הדלקנו את "קו הישועות" ברמקול בבית, והתפללנו לה' שיושיע אותנו.

פתאום חשבתי שאולי בספר הטלפונים השכונתי, במדור גמ"ח, אולי יש גמ"ח נהגים?

הסתכלתי שוב ושוב. לא היו נהגים ,אך היה שם הטלפון של ארגון "ידידים". התקשרתי ושאלתי אם יוכלו לעזור לי.

הם אמרו שאילו התקשרתי קודם, אולי היה מישהו שנסע בכיוון, אבל עכשיו, אין.

הסברתי להם שרק כך יהיו לחיילים סעודות שבת, אחרת אין בכלל הרגשה של שבת. והחיילים נמצאים בסיכון גבוה, לכן זה חשוב מאוד.

ישראל כץ ואריאל מדר, מחברי הארגון, התקשרו לאחר כמה דקות, והציעו לי שאולי ידברו עם העיריה של אחת הערים שסמוכה לבסיס של החיילים, והם יארגנו לחיילים אוכל.

אוקי, גם טוב. תודה לה'.

השעה היתה 5 ,עוד מעט שבת. המרחק מהבית שלנו לבסיס הוא כ-45 דקות.

התחלתי לשים את האוכל במקפיא, עם דמעות.

שוב שיחת טלפון.

הארגון היקר "ידידים" לא נח, וחיפש מתנדב. הם מצאו את אורי ששון.

וכך הודיעו: בבקשה, האם את יכולה להגיע עם האוכל תוך כמה דקות לכביש הראשי? בעוד כמה דקות עובר שם מתנדב של ארגון "ידידים", שנוסע לכיוון הבסיס של החיילים. תני לו את האוכל שלהם.

וואו! נס!

התמלאתי בשמחה. מיד יצאתי לדרך.

ברוך ה', ברוך ה', המתנדב של הארגון לקח את האוכל, ובכניסת שבת, בני האהוב וכל חבריו קיבלו ארוחות שבת.

עם יציאתה של השבת, קיבלתי שיחת טלפון מהבן שלי.

אמא, איך הצלחת? מי זה היה? איך הביאו את האוכל?

נס גדול, נס גדול, תודה לה' יתברך!

תודה לארגון המדהים "ידידים", שזיכה חיילי ישראל לסעוד סעודות שבת עם קידוש ושמחה, ותודה על הזכות לפרסם ולשמוע סיפורי ישועות.