סיפור קצר: ישיבת הנעליים

הדבר הראשון שראיתי כשארי הגיע אלי, זה את הנעליים שלו.

לא שמעניין אותי מה הוא נועל לרגליו, וודאי שזה לא משנה את דעתי עליו. כבר ראיתי יותר מדי עד כמה מראה של בחור שהכל אצלו פשוט ו"שמרני" יכול להסתיר בתוכו עולם אפל, ולהיפך. אבל נעליים ירוקות עם ציורים של חד קרן?!

לא יודע. כזה עוד לא היה לי.

"מה נסגר?", לא התאפקתי מלשאול.

והוא, שדןןקא נהנה מה"דוגריות" שלי, רק חיכה לשתף: "זה ייצור מיוחד, ספיישל. יש בחור בתל-אביב שמצייר את זה על נעליים לְבָנוֹת". מתברר שזה היה לבן במקור.

טוב. שיהיה. ניסיתי לכוון אותו לשיחה אחרת לחלוטין, אבל הוא התעקש לדבר על הנעליים. מתברר שיש לו אוסף שלם של נעליים, מכל הצורות, הצבעים והגוונים, ושהוא מחליף בערך שלוש פעמים ביום את מה שהוא עוטה לרגליו.

"ולמה דווקא נעליים?", שאלתי.

"לזה חיכיתי", הוא ענה וחייך, "עכשיו בוא תשמע, למה העולם הזה גורם לי לעשות הכל הפוך".

הוא סיפר על תקופה שבה עבד קשה מאוד במכירת ארבעת המינים, כדי לממן לעצמו... נעליים שרצה מאוד, אף על פי שעלותן הייתה גבוהה, אולי אפילו גבוהה מדי. לא משהו שההורים ישמחו לסייע לו לממן. אני לא מזלזל ברצון של נער לנעליים (אם קראתם, כבר היה לי סיפור אחר שבו בחור הציל לעצמו את יום כיפור ואת החיים הרוחניים שלו בשביל... נעליים).

מה שקרה בסוף, זה שהוא הגשים את החלום, אבל מישהו בבית השחית לו את הנעליים כדי "לחנך" אותו, בטענה שאלה נעליים גסות מדי, שאינן מתאימות לנער שומר מצוות. מאז, הוא עסוק בלהראות לעולם כולו שהוא ינעל איזה נעליים שהוא רק רוצה.

לפעמים, הרצון להוכיח לעולם הוא דלק חיובי, או יכול להיות דלק חיובי אם מסיטים נכון את הבערה הזו. אבל כאן, משום מה זה רק הוריד אותו. הוא התייאש. התייאש מהעולם, התייאש מההורים, התייאש מהסביבה. אבל הכי עצוב – התייאש מעצמו.

"אתה יודע", הוא אמר לי, "אף אחד מעולם לא רצה אותי, ואף אחד לעולם לא ירצה אותי. מי ירצה תלמיד שכל מה שמעניין אותו זה נעליים?".

הבטתי על ארי, וחשבתי על מישהו אחר, חמי ז"ל. מישהו שהיה מוכן לעבוד ממש קשה כדי לממן לעצמו את מה שחפץ בו כנער, ומה שהוא חפץ בו היה... תפילין מהודרות. אבל גם הוא "אהב נעליים".

כששאלו אותו מה הוא ירצה להיות כשיהיה גדול, הוא השיב "אני רוצה לפתוח ישיבה של נעליים".

הוא התכוון כמובן לישיבה שמיועדת לכאלה שהתייחסו אליהם כמו נעליים, "זרקו" אותם ממקום למקום. כאלה שבמקום להעצים אותם, אמרו להם שאין להם יותר מדי שכל, וכינו אותם "נעליים". אבל הוא גם התכוון למשהו נוסף, לפתוח ישיבה שתתאים את עצמה למידותיהם של תלמידיה, ממש כמו שמתאימים נעל לרגל, ולא להפך. 

סיפרתי לארי על דמותו, ואז אמרתי לו שבעקבות המונח "ישיבה של נעליים", שמעתי סיפור מדהים שסיפר רבי אלימלך בידרמן.

"על נעליים אני מוכן לשמוע", הוא אמר.

הסיפור של הרב בידרמן מדבר על אחד מגדולי ישראל, שברגע מרגש של שמחת אחד מצאצאיו, חשף כי בצעירותו היה נער בעייתי מאוד, שהותיר מאחוריו נזק רב, עד שאיש לא האמין שיצא ממנו אדם מן השורה.

מה ששינה את חייו, היה יום אחד שבו המחנך המיואש שלו לקח אותו לרב העיר.

"הרב קיבל אותי בחביבות, ואמר לי מיד: 'אני חייב את עזרתך. קיבלתי הרגע 'דין תורה' קשה ומסובך, וברצוני שתעזור לי לפתור אותו...'", סיפר אותו רב גדול. "התפלאתי מאוד, אני אעזור לרב? הרי אני בקושי לומד בכיתה דברים פשוטים! כך חשבתי לעצמי בלב, אך המשכתי להאזין לרב בקשב.

"'באו לפני בזה היום נעליים, והן טענו כי הן תובעות לדין תורה את ספרי התורה...', אמר הרב.

"ולמה הן תובעות אותם לדין? אצטט לך מילה במילה: 'פעם, לפני שנעשינו נעליים', הן אמרו, 'היינו חלק מעורה של הבהמה שאכלה להנאתה ברפת, ונהנתה מכל רגע בשמש הנעימה. לידינו היתה פרה נוספת, שאכלה מאותו אבוס שאכלנו אנו, שתתה מאותם מים ונהנתה מהשמש בדיוק כמונו... אלא שיום אחד הגיע לרפת יהודי שמלאכתו היתה כתיבת ספרי תורה, והלה ביקש לקנות את הפרה שלידינו. הוא קנה אותה במחיר מלא, שחט אותה ואכל את בשרה, ומהעור שלגופה הכין קלף לצורך כתיבת ספרי תורה. עליו הוא כתב את כל אותיות התורה הקדושות, ובסיום הכתיבה ערכו לספר התורה חגיגה המונית ברוב עם. כולם יצאו מהבתים ונישקו אותו, רקדו בפניו וחלקו לו כבוד עד היכנסו אל ההיכל הקדוש. במידה וחלילה יפסל הספר, אף יערכו לו הלוויה ויטמנו אותו בכבוד רב...

"'ואילו אנו, מה עלה בגורלנו? יום לאחר שהסופר קנה את הפרה שלידינו, הגיע אל הרפת יהודי העוסק לפרנסתו בסנדלרות, וביקש לקנות את הפרה שלנו. הוא שחט אותנו, אכל את הבשר, ומהעור שנותר מאיתנו הוא הכין נעליים פשוטות לבני העיר. כולם דורכים עלינו ומזלזלים בנו, ואף לא מתביישים להכניס אותנו לתוך הבוץ, הטיט והרפש הנוראים. וגם כאשר כבר לא זקוקים לנו - משליכים אותנו אל האשפה ללא שום רגש, במקום להיפרד כדבעי...

"'כעת', ביקשו הנעליים, 'יפסוק לנו הרב, מדוע האפליה הזו? מדוע את הפרה שלידינו עשו ספר תורה מכובד וקדוש, בעוד מאיתנו הכינו נעלים פשוטות ובזויות?...'.

"'נו, ילדון יקר, מה אתה אומר? עם מי הצדק?', שאל אותי רב העיר לסיום.

"'אכן, הנעליים צודקות', השבתי לו, 'מדוע עשו מהן מצרך כה פשוט הנזרק לאשפתות?'.

"'רק שכחתי לומר לך דבר אחד', הוסיף לי הרב. 'בתשובתך, אל נא תשכח להתייחס גם לדרך שעבר כל אחד מהם...

"'העורות שהגיעו מהפרה עברו כברת דרך מייגעת וארוכה עד שנעשו לספרי תורה: תחילה עיבדו אותם עם מכונות גדולות וכבדות, מתחו אותם, אחר כך כיבסו אותם וניקו אותם ביסודיות, חבטו בהם שוב ושוב בחוזקה בשביל שיהיו דקים ביותר, ולאחר כל הסבל והצער שעברו, התיישב הסופר בביתו, טבל את קולמוסו בדיו שחור וביגיעה עצומה, תוצאה של לימוד והתנסות רבה. הוא כתב עליהם את האותיות בקדושה, כשהוא מכוון כל העת 'לשם קדושת ספר תורה'.

"'הנעליים, להבדיל, עברו תהליך קצר ופשוט הרבה יותר. לא חבטו את העורות ולא עינו אותם כאת חבריהם, אלא מתחו אותם מעט בצורת הנעל של בני האדם, ותפרו אותם בתפירה קלה...'.

"'אם זה כך, כעת הכל מובן, למה מגיע לספרי התורה כבוד שכזה. הרי הם עברו הרבה עמל ויגיעה, בעוד הנעליים בקושי הצטערו ועמלו...', הבנתי ואמרתי.

"ואז פנה אלי הרב בחיוכו הנעים ואמר לי: 'זהו הדבר שרציתי ללמד אותך, יקירי. אם תרצה לזכות בכתר תורה, להיות לאחד מגדולי הדור בעתיד. אתה בהחלט מסוגל. אך הדבר כרוך בהרבה השקעה בתהליך. עליך לעמול ולהתייגע הרבה על דברי התורה המתוקים, בנוסף לחיבוט ותיקון המידות ולשבירת התאוות.

"'אם כך תעשה, הרי שתהיה בדיוק כמו ספרי התורה, תתרומם מעל כל העם ותזכה לכתר התורה. אך אם תבחר, חלילה, בדרך הקלה, לא להתאמץ אלא לחיות ברוגע ובנעימות, מבלי לעבוד על המידות ובלי להתאמץ בתורה, הרי שלא תגיע לגדולות, ולא תוכל לטעון טענות כפי שטענו הנעליים - מדוע אנו פשוטות וזולות'.

"מיד באותו רגע", סיים לספר אותו גדול הדור, "חדר המסר עמוק ללבי, והחלטתי החלטה נחושה, להתמסר לעמל התורה ולעבודת המידות, לפי הכוחות שנתן לי השם יתברך". 

ארי שמע את הסיפור, הרהר לרגע ברצינות, ואז שאל-אמר לי: "אני כבר יותר מדי 'נעליים' בשביל להיות 'ספר תורה'".

"אברהם אבינו", אמרתי לו, "נלחם עם מלכים בלי לדעת מה אפשר לעשות, ולפי חז"ל לקח חול וזרק אותו, בסוף, כולם יודעים איך החול הפך בנס לחיצים".

"לא הבנתי".

"תתחיל עם כלום. פשוט תתחיל. תספור כוכבים. גם אם לא תצליח לספור את כולם, בסוף זה יבוא".

* * *

זמן רב לא ראיתי את ארי מאז אותה שיחה, עד אותו בוקר שבו נשמעו נקישות על דלת ביתי. הוא עמד בפתח, ולידו שקית אשפה ענקית, אבל ממש ענקית, מלאה נעליים מכל הסוגים.

"החלטתי להתחיל להיות ספר תורה", הוא אמר, ודמעות של התרגשות עמדו בעיניו. "אני מוכן להשקיע קצת יותר, לתת הרבה יותר מסירות בתהליך. לא רוצה את הדרך הקלה, והבנתי שכדי להיות תורה ולא נעליים, צריך לשלם מחיר, והוא לא קל...".

(מאחורי הסיפור: חמי זצ"ל, הרב הלל כהן, זכה לקיים את חלומו ולהקים את ישיבת "שדה חמד", שהיתה מודל חלוצי בתחום הישיבות לנוער מתמודד, והיוותה בית גידול למאות ואלפים של נערים שהושלכו מכל מקום אחר ונאספו על ידו מהרחובות ממש. הוא זכה לראות נעליים רבות הופכות לספרי תורה. בסוף ימיו, על ערש דווי שיתף בהכרזה כנה כי אין בו פחד מהמוות. "עשיתי את ייעודי בעולם", הוא אמר בביטחון. "לעולם לא אצליח לפתוח ישיבה טובה יותר מזו, לגדל משפחה טובה יותר מזו ולזכות לחיים טובים יותר מאלו שהיו לי. אמנם הייתי שמח לחיות עוד ולקצור את הפירות של ההשקעה, אך זו כבר ההחלטה של בורא עולם בלבד. אני את שלי עשיתי"...

ארי נ"י עושה את הדרך שלו לא בקלות, פוסע בצעדים מדודים וזהירים. מיותר לציין שקיבלתי ממנו רשות מיוחדת לפרסם את השיחה בינינו, שתוכנה לא היה מגיע לעולם לאיש ללא רצונו. בשל כך גם שונו מספר פרטים.)