"הרופאים לא האמינו שאתאושש מהאירוע המוחי שעברתי, זה נס"

"זה לא שם שהמצאתי לכבוד הסיפור, זהו שמי המקורי שאני נושאת מאז נישואיי", אומרת נינה גמזולטובה, כשאני שואלת אותה לפשר המשמעות של שם משפחתה המיוחד. "אבל בסופו של דבר אני בטוחה ששום דבר בעולם לא קורה במקרה, גם שם המשפחה לא ניתן לי סתם כך", היא מוסיפה. "הכל משמיים, הקב"ה בכבודו ובעצמו נתן לי מתנה של חיים, ובסופו של דבר גם מתנה של גוף ונפש".

סיפורה של נינה מעורר צמרמורת. כשהיא מספרת עליו כיום, כאישה בריאה וחזקה, קשה להאמין שהוא אמיתי. צריך דמיון מפותח כדי לראות את האישה הנמרצת ומלאת החיות כשהיא מוטלת כמו "שק תפוחי אדמה", להגדרתה, על האלונקה, לאחר אירוע מוחי שעברה בגיל 35 ושיתק את כל פלג גופה השמאלי. "גם הרופאים לא האמינו שאקום ואתאושש", היא מציינת וקולה נשנק, "מה שאתם רואים כאן זה נס, ורק נס".

שבץ באמצע התעמלות

סיפורה של נינה מתחיל בפעילות ספורטיבית שהיא ביצעה לפני שש וחצי שנים. "הייתי בחופשת הלידה של גילי, בתי השלישית", היא מספרת, "גילי הייתה תלויה בי לגמרי, יונקת הנקת מלאה, ואני ניסיתי 'לבלוע את העולם' ולחזור לפעילות ספורטיבית מלאה.  אחרי בדיקת רופאה שאישרה לי שאני יכולה לשוב להתעמל, שבתי לסטודיו שבו אני מתעמלת כבר 17 שנה. הכל התנהל שם כרגיל, אלא שבמהלך השיעור חוויתי כאב קל בצד ימין של המוח. פניתי הצידה כדי לשתות מים, ואז בתוך שלושים שניות שמתי לב שאני לא מצליחה לזוז. מסתבר כי באותם רגעים עברתי שבץ מוחי, וזו הייתה תגובתו של הגוף לכך".

(צילום: shutterstock)

היית בהכרה?

"כן, הייתי בהכרה מלאה, מחוברת לגמרי למציאות. כבר ברגע הראשון הבנתי שאני עדיין לא עוברת לעולם הבא, אבל קורה איתי משהו רע מאוד. הבנות האחרות שהיו בסטודיו הבחינו בהתרחשות ובתוך רגע התגודדו סביבי, כשהן בטוחות שאני חווה נפילת סוכר. אפילו רופאה שבמקרה התעמלה אצלנו לא שיערה שמדובר בשבץ מוחי. הדבר הטוב שהבנות עשו הוא שהזעיקו אמבולנס במהירות.

"בינתיים", היא מוסיפה, "לא הצלחתי להבין מה קורה לי, רק התייפחתי כל הזמן: 'קחו אותי הביתה לגילי, אני צריכה להאכיל אותה, גם הילדים הגדולים יותר מחכים לי'". 

ומי באמת היה עם הילדים באותו זמן?

"בעלי שמר עליהם, ובדיוק באותם רגעים הוא כתב לי הודעה שלא אתעכב כהרגלי, אלא אגיע מיד הביתה, כי סבתא שלו נפטרה. הסבתא ע"ה הייתה עם פרוטזה ביד שמאל, ובדיוק בשעה שבה היא הלכה לעולמה, נפגע אצלי הצד השמאלי. האם יש קשר בין הדברים? אי אפשר לדעת. נסתרות דרכי השם".

כמו שק תפוחי אדמה

גם מהנסיעה באמבולנס זוכרת נינה כל פרט ופרט. "הבנתי שהמצב שלי גרוע מאוד", היא משחזרת, "לאורך כל הנסיעה שמתי לב שיש כף יד שמונחת על הבטן התחתונה שלי ולא הבנתי מי מניח אותה. רק אחר כך התברר לי שזו ידי השמאלית. מכיוון שהיא הייתה משותקת כלל לא הרגשתי איפה היא מונחת. לאורך כל הנסיעה שמעתי סביבי לחץ גדול והפרמדיקים צעקו כל הזמן: 'עוד סיטורציה, עוד סיטורציה'. קלטתי שמדברים עליי ושאני בסכנת חיים, אבל משום מה דווקא הייתי רגועה. האמנתי שאין עוד מלבדו, ורק הקב"ה הוא האחד והיחיד שיכול להציל אותי".  

(צילום: shutterstock)

נינה עוצרת לרגע ומציינת: "החיבור שלי לבורא עולם מאוד עזר לי באותם רגעים. אמנם תמיד הייתי מסורתית, אבל בזכות מה שחוויתי התחזקתי כפול ומכופל. גם בתהליך הממושך שעברתי לאחר מכן הרגשתי איך שהאמונה מחזיקה אותי ומונעת ממני ליפול. הרגשתי שהקב"ה פשוט  מנסה אותי, הוא לא עוזב אותי לרגע, וגם בזמנים הקשים ממשיך להחזיק".

הבהלה בה קיבלו הרופאים את פניה של נינה בבית החולים, המחישה לה עד כמה שמצבה מסוכן. "הכניסו אותי באופן מידי לחדר טראומה ונתנו לי מדלל דם תוך ורידי כדי למנוע החמרה", היא מתארת, "בשלב זה מצבי התייצב מעט, ומבחינתי הייתי בטוחה שהנה הכל בא על מקומו בשלום. הרופאים סביבי היו פחות אופטימיים, הם ניסו לאבחן כל הזמן מה קרה והתלבטו אם מדובר באירוע מוחי, אשר נחשב לגורם השלישי בעולם והחמישי בישראל לתמותה. במקרה שלי בלבלתי אותם מאוד, כי בשונה ממקרים רבים בהם אנשים שעוברים אירוע מוחי אינם מדברים, אני דיברתי, צעקתי ואפילו התווכחתי.  הסברתי שאני בריאה ורוצה לחזור הביתה לילדים שלי, התכחשתי בכל כוחי למצבי. זה בלבל את הרופאים מאוד והם התקשו לאבחן, בפרט שבאותם ימים לא הייתה מרפאה ייעודית לשבץ בכל בית חולים בישראל, מה שלשמחתי קיים כיום יותר".

בשלב הבא כבר הבהירו הרופאים לנינה שהיא לא תשוחרר מהר כפי שהייתה רוצה, והיא בתגובה המשיכה להתווכח. "באותו זמן לא הבנתי לקראת מה אני הולכת, ידעתי רק שיש לי תינוקת בת שלושה חודשים, יונקת בבית. היא מחכה לי ואיך אפשר להפריד בינינו?"

בינתיים הגיעו בעלה של נינה ואמה לבית החולים ונחרדו. "אמא הסבירה לי לאחר מכן שנראיתי כמו שק תפוחי אדמה, כל פלג הגוף השמאלי לא זז, כולל הפנים שהיו משותקות עם תופעה שמכונה 'פציאליס'. אמנם יכולתי לדבר, אבל מעבר לכך הייתי סיעודית לגמרי, לא יכולתי לעשות כלום בכוחות עצמי".

באמונה ובנחישות

עד מהרה התחוור לנינה שאמנם חייה ניצלו, אך כדי לשוב לתפקוד מלא עליה לעבור מסע לא פשוט. "למעשה עברתי את כל השלבים האפשריים", היא מספרת, "בתחילה אושפזתי במשך שבועיים בבלינסון, ואז הועברתי לשיקום בבית לוינשטיין, שם הייתי מאושפזת ארבעה חודשים, במהלך אותה תקופה הייתי בתחילה מרותקת לכיסא גלגלים, לאחר מכן התניידתי באמצעות הליכון, קביים ואחר כך קב אחד. עברתי כל מה שאפשר לעבור, כאשר בכל שלב מבהירים לי הרופאים שאי אפשר לדעת אם אוכל לעבור לשלב הבא, שכן כל גוף מגיב אחרת".

לא חששת מכך שתישארי נכה?

"בוודאי שחששתי, אבל החלטתי לבחור בחיים והחלטתי שאני לא מוותרת על כלום. השיקום דרש ממני מאמץ גדול, שכן זו עבודה לכל דבר, עם מערכת מסודרת של המון טיפולים, עבודה פיזית ולפעמים גם תסכול. אבל לא ויתרתי. גם אם נפלתי או נכשלתי, מיד התאוששתי והמשכתי. 

"גם במובן הרוחני יותר – לא ויתרתי על קיום מצוות, ואפילו התחזקתי יותר מבעבר. אחד האתגרים הגדולים היה במצוות טהרת המשפחה, שכן נדרשתי לצורך כך לקבל שחרור מיוחד מבית החולים, מה שהתאפשר רק אחרי אישור של רב. לאחר מכן הלכתי למקווה של נכות, אך גם שם לא הסתדרתי בכוחות עצמי ונעזרתי בבלנית עם כל פעולה ופעולה. אחת הבעיות המרכזיות הייתה בכך שסבלתי מקשיי בליעה וכשהמים חדרו לי לפה – כמעט נחנקתי. הרגשתי שאני ממש מוסרת נפש עבור המצווה הזו, וכשיצאתי מהמקווה פרצתי בבכי גדול של התרגשות. גם הבלנית בכתה איתי ביחד". 

ויש רגע מרגש במיוחד שזכור לה מכל התהליך, היה זה כאשר הרימה את בתה גילי לראשונה לאחר ארבעה חודשים. "לאורך כל תקופת האשפוז הייתה גילי אצל אמא שלי, וכשהן ביקרו אצלי במחלקה היא אפילו לפעמים נרתעה ממני, מבחינתה סבתא הייתה הדמות העיקרית בחייה. גם המרפאה בעיסוק הכינה אותי לכך שהרמת התינוקת דורשת מיומנות גבוהה מאוד וייתכן שלא אגיע אליה בקרוב. אבל יום אחד זה פשוט קרה, הגעתי לחופשה בבית ופשוט הצלחתי להרים את גילי ולהושיב אותה עליי. זה היה רגע כל כך מצמרר ומרגש, בבת אחת הרגשתי שאני זוכה שוב לקבל את היכולת הבסיסית הזו – להיות אמא. כיום אני אומרת לחברותיי לא פעם: 'פשוט תודו בכל יום על כך שאתן אימהות ומטפלות בילדים שלכן, זה לגמרי לא מובן מאליו".

יש עדיין דברים שאת נאלצת לוותר עליהם?

"כן, בוודאי. לצערי אני לא יכולה לרוץ, וזאת אחרי שהייתי אצנית מצטיינת. גם בפעולות של מוטוריקה עדינה אני צריכה עזרה ולא מסתדרת לבד, ואני גם מתעייפת מהר מאוד מכל פעילות שאני מבצעת. אין אצלי ימים עמוסים, כל דבר מצריך תכנון מוקדם ולקיחת זמן. אבל למדתי לוותר לעצמי, להשלים עם המציאות ולאפשר לעצמי לנהל את החיים בקצב שנכון ומתאים לי".

חיים של שליחות

גם לאחר ששוחררה נינה מבית החולים נכונו לה התמודדויות. "עד לאירוע המוחי הייתה לי עבודה מסודרת כנציגה רפאית בחברת תרופות. לאחר האירוע לא התאפשר לי לשוב לתפקיד, אך היה ברור לי שאני חייבת למצוא לעצמי עבודה חילופית, כדי להרגיש שיש לי ערך ויש סיבה לקום בבוקר".

לעובדה שהיא מוכרת כנכה עם אבדן כושר עבודה, היא אפילו לא התייחסה. "אף פעם לא ראיתי את עצמי כנכה, תמיד האמנתי בעצמי, שאפתי להתקדם וללכת".

ואז, בדיוק מתוך ההבנה הזו, קלטה נינה את המקום המיוחד שבו היא נמצאת, ואת האמירה הגדולה שיש לה לעולם. "פתאום הבנתי כמה כוח שאני יכולה לתת לאנשים בסיפור שחוויתי, עד כמה שאני יכולה לחזק אותם מבחינה אמונית וגם מבחינה מנטאלית. מאז התחלתי לצאת בהרצאות שבהן אני מספרת את סיפור חיי, תחת הכותרת: 'לבחור, להאמין, ללכת'.  בכל פעם מחדש אני בוכה יחד עם הקהל, כאילו שזו הפעם הראשונה בה אני מופיעה, אני מרגישה שוב ושוב את השליחות ואת הזכות הגדולה".

בנוסף, נינה גם מלווה נפגעי שבץ מוחי ובני משפחותיהם, בתהליך של אימון להגשמה עצמית, לאחר שלמדה אימון במכון אדלר. "אני בכל פעם אומרת להם מחדש שאני יכולה להבין כל כך את המקום שבו הם נמצאים, שכן גם אני הייתי בדיוק באותו מצב – היה לי תלוש משכורת מכובד, אייפד משוכלל, צוות עובדים וחברים, ופתאום נשארתי חסרת כל, כשהחלום הכי גדול שלי הוא לקום מהמיטה.  אבל הנה, הצלחתי להתרומם מתוך הכאב, לעזור לעצמי ולמצוא את דרכי החדשה בחיים.

"לשמחתי הרבה אני מצליחה לתמוך באנשים גם מבחינה רוחנית, לחזק אותם ולתת להם כוחות להאמין שהכל משמיים ולטובה. בדיוק השבוע הזדמן לי למסור הרצאה לפני גננות, ולאחר שסיימתי ניגשה אליי אישה מהקהל ובעיניים דומעות סיפרה לי שהעירייה שיבצה בגן שלה סייעת שעברה אירוע מוחי וכמעט לא מתפקדת. היא תמיד כעסה והתלוננה שהיא לא מבצעת את כל המטלות כנדרש. 'בעקבות ההרצאה שלך', היא אמרה לי, 'אגיע מחר לגן ואחבק את הסייעת, אגיד לה תודה על כך שהיא נמצאת אתנו, כי רק עכשיו אני מבינה כמה שהיא מתאמצת ועושה מעל ומעבר'".

נינה מסיימת את הדברים בהתרגשות גדולה. "זוהי בדיוק השליחות שלי", היא אומרת, "במשך כל התקופה שאחרי השבץ רק שאלתי את אלוקים: 'למה עשית לי את זה? מה המטרה בכך?' כיום אני כבר יודעת את התשובה, וגם מתפללת אליו בכל יום מחדש: 'תן לי יכולת לעשות את שליחותך בעולם', הלוואי שאצליח".