מצמרר: אלו דברי התורה האחרונים של הנער אריה שצ’ופק הי"ד, שנרצח בפיגוע בירושלים

מאות ליוו אתמול (רביעי) למנוחות את הנער אריה שצ'ופק בן ה-16 שנרצח בפיגוע בירושלים. אריה, בן למשפחת עולים, היה בדרכו לישיבת "הרי יהודה" במושב בית מאיר, שבה למד. הנה דברי התורה האחרונים שהשאיר בעולמנו: הישיבה מפרסמת מדי שבוע רעיונות שעלו מתוך לימוד ודיון על פרשת השבוע, של כל התלמידים ביחד. בעלון מלפני שבועיים, בפרשת "וירא", הנערים דנו בעקידת יצחק, בניסיון שבו הועמד אברהם אבינו – לעקוד את בנו.

אריה אמר שאלוקים הורה לאברהם לא לדחות את הניסיון הזה, אלא לעשות אותו מיד. חלק מהקושי של הניסיון הוא המיידיות הזו, המהירות הזו. והחברים של אריה הוסיפו ואמרו שניסיון העקידה נתן כוח לדורות של יהודים שנאלצו למסור את נפשם. כלומר, הכוח שניתן להם ולנו לעמוד בניסיון הוא מאותה העקידה.

"וַעֲקֵדַת יִצְחָק לְזַרְעוֹ הַיּוֹם בְּרַחֲמִים תִּזְכֹּר".

רבקה אמנו: איך נמשיך את דרכה?

המטפלת החברתית גל כהן כתבה את הקטע הבא, על הפרשה שקראנו בשבת שעברה:

"את מרגישה טוב? את נראית קצת טרודה".

"יש לכם בר מצווה השבת. יעזור לך שאני אכין עוגה?".

"וואו. הבגד הזה ממש יפה לך. תתחדשי!".

"לא הגעת אתמול לעבודה. הכול בסדר?".

האם יצא לכם לשמוע שאלה כזאת? אף אחת מהשאלות האלה לא חייבת להישאל, אבל כל אחת מהשאלות האלה מרחיבה את הלב. זוהי הסתכלות של "מעבר", ולכן יש בה קסם מיוחד. יש כאן הגדלת ראש, יכולת להיכנס ללבו של הזולת, להבין אותו ולקלוט מה הוא צריך, גם אם הוא לא אומר זאת במפורש. רגישות חברתית כזו היא "שריר" שתמיד אפשר לשכלל אותו, בכל גיל ושלב.

בפרשה, רבקה לא חייבת להשקות את הגמלים. אליעזר ביקש להרוות רק את צימאונו שלו. אבל רבקה רואה מעבר: "וַתֹּאמֶר: גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב". רבקה קוראת את המנגינה שבין המילים, ואת המילים שבין השורות.

מי לא היה רוצה חבר כזה? חברה כזאת? אישה ובעל כאלה? אנחנו זכינו באמא כזאת. רבקה אמנו. אתם מוזמנים לנסות לעצור פעם אחת במהלך היום הקרוב, ולחשוב איך אפשר להמשיך כך את דרכה.

מה החסד הכי גדול?

"הי סיון, כאן ליעד מרגלית מהיישוב ברוכין שבשומרון. יש לנו ביישוב שני פרויקטים מדהימים. הפרויקט הראשון נקרא 'שולחן ברוך' – קרוב ל-20 שנה אנחנו מבשלים אוכל במטבח מרכזי ביישוב, בסבב התנדבות של התושבים, ואז מחלקים אותו למשפחות נזקקות באזור בערבי שבת ובחגים.

"הפרויקט השני הוא 'הבית לחיים' שהוקם לפני קצת יותר משנה. גרות בו בנות עם צרכים מיוחדים. הן לומדות להשתלב בקהילה, ורוכשות כישורי חיים ועצמאות.

"השבוע קרה משהו קטן, אבל מבחינתנו הוא אירוע שיא. הבנות של 'הבית לחיים' הגיעו לבשל לשבת במטבח של 'שולחן ברוך'. הן רגילות לקבל סיוע, ולכן היה מרגש עבורן וגם עבורנו לראות אותן עולות מדרגה ולומדות גם לתת לחברה שמסביב. הן הפכו לאקטיביות וקיבלו תחושת משמעות.

"אנחנו קוראים כעת בתורה פרשות שמלאות בחסד. נדמה לי שאנחנו לא מדגישים מספיק את היכולת של כל אחד, בכל רמה ומצב, לא רק להיעזר אלא גם לעזור לאחרים. החסד הכי גדול שאפשר לעשות עם מישהו, הוא לגרום לו לעשות חסד בעצמו".

כמה ישנת?

סליחה על השאלה, אבל כמה שעות ישנתם הלילה? אתם עייפים עכשיו? כשמדברים על פרשת השבוע, פרשת תולדות, מספרים בעיקר על יעקב ועשיו, על מכירת הבכורה ועל הברכה מיצחק אבינו. אבל מה גורם לעשיו לוותר על הבכורה למען יעקב? זה פרט שהוא לכאורה טכני, אבל הוא בעצם רוחני מאוד: "וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב: הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה, כִּי עָיֵף אָנֹוכִי".

עשיו היה עייף. המילה הזו חוזרת פה פעמיים. וכשהאדם עייף הוא לא מרוכז, לא מדויק, אין לו יישוב הדעת ויכולת לפעול באופן שקול. עשיו לא מצליח אפילו לומר "נזיד עדשים", אלא רק "האדום-האדום הזה". במצב הזה הוא מוכן לוותר על הבכורה ולמכור את ההנהגה, הרוחניות והקדושה רק עבור מנה טעימה אחת.

פרשנינו מסבירים שהמצב הזה משקף דילמה נצחית שניצבת מולנו: האם לבחור ברוח או בחומר, בבכורה או באוכל, בנצח או במה שמול העיניים שלנו כאן ועכשיו?

גם כשעמלק, צאצא של עשיו, מגיע לתקוף את עם ישראל, המילה הזו חוזרת על עצמה: "וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹוקים". עייפות עלולה לדרדר אותנו למקומות לא טובים. לעומת זאת ערנות, חיוניות ורעננות – הן ברכה של ממש. שינה היא לא רק צורך גופני, אלא חלק מהותי בעבודתו הרוחנית של האדם.

אז בוקר טוב, ובהמשך – לילה טוב.

שלוש נשים כותבות על הסיגד

אתמול – חג הסיגד. הנה שלושה קולות נשיים, צעירים, מתוך קהילת יהודי אתיופיה, שכתבו לי על היום הזה:

הבטם אבבה: "רוב הישראלים חושבים שזה החג שלנו, יוצאי אתיופיה, לא שלהם. אבל יש פה הזדמנות לכולכם להתחבר לאנשים שיצאו למסע בלתי נתפס, שפשוט קמו והלכו ברגל לארץ ישראל, שחלקם קברו בני משפחה בדרך. הכיסופים לארץ הם הרי דבר שמשותף לכל היהודים, בכל מקום ובכל דור. רק לפני כמה שבועות קראנו בפרשת לך לך על הניסיון הזה, לעזוב את הבית המוכר וללכת ברגל לארץ ישראל. אז יש אנשים שעשו את זה כפשוטו והמשיכו את אברהם אבינו, גם בדורנו".

הודיה מקונן: "סיגד – מלשון סגידה, השתחוות. מתי לאחרונה עצרנו והקדשנו יום שלם לחשוב על הקשר שלנו עם אלוקים ועם הארץ? מתי חשבנו על הגעגועים של כל הדורות לירושלים? מתי סגדנו למשהו?".

מזל ג'מבר: "חמישים יום בדיוק אחרי יום הכיפורים – מגיע הסיגד. יהודי אתיופיה מתכנסים ליום תפילה וחשבון נפש. קיבלנו תזכורת לכולנו, שחמישים יום חלפו מהיום הקדוש. אתם זוכרים את כל ההבטחות וההחלטות? מה קרה איתן? אולי לא סתם ביום הזה אנחנו מכבסים את הבגדים הלבנים, כי גם הנשמה שלנו התחילה קצת להתלכלך מאז יום הכיפורים, וצריך להתנקות".

מהפיגוע לראש חודש

חודש טוב! כן, למרות הכול. היום ומחר מציינים את ראש חודש כסלו, חודש של אור, שמגיע אחרי הפיגוע הקשה אתמול בירושלים.

מול הרצח של הנער אריה שצ'ופק, שחיכה להסעה ללימודים, מול הפציעה של עוד עשרות אזרחים תמימים, זה בדיוק הזמן להיזכר במסר של חג החנוכה – הניצחון של האור מול החושך.

זהו המאבק שהתחולל אז בין העם היהודי הקטן לבין האימפריה של יוון, וזה המאבק שלנו היום מול אויבים ומול טרור מוסלמי קיצוני.

זה מאבק על אמונה, על אמת ועל ערכים נצחיים, שלא ייכבו וינצחו לבסוף.

בראש חודש יש תוספות מיוחדות לתפילה, והבוקר הן נראות רלוונטיות במיוחד. בתפילת מוסף לראש חודש אומרים: "אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, חַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה, לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, לִמְחִילַת חֵטְא וְלִסְלִיחַת עָוֹן, וְיְהִי הַחֹדֶשׁ הַזֶּה סוֹף וָקֵץ לכָל צָרוֹתֵינוּ, תְּחִלָּה וָרֹאשׁ לְפִדְיוֹן נַפְשֵׁנוּ".

אמן, בשורות טובות וחודש מבורך.