המחאה באיראן: מה רוצים המפגינים, ומה הסיכוי שתתרחש הפיכה?

ההמונים שוטפים את רחובות איראן בהפגנות ענק, שאחת מהסיסמאות המרכזיות שלהן היא "אישה, חיים, חירות". המחאות הפכו להפגנות הקשות ביותר שידעה איראן מאז שנות ה-70 של המאה ה-20, אשר הובילו להשתלטות אנשי הדת השיעים בראשות חומייני על המדינה ב-1979.

בעולם עוקבים אחר ההפגנות, שעשויות לבשר על הפיכה מתקרבת, ולו בגלל העובדה שהן לא שככו גם כעת – חודשיים מאז החלו המפגינים לשטוף את הערים, מחבלי הארץ הכורדיים באיראן ועד משהד וקום, הערים החשובות לאסלאם השיעי. תעוזתם של המפגינים הולכת וגוברת מיום ליום, והשבוע העזו ההמונים להעלות באש את ביתו של מייסד ומנהיג המהפכה האסלאמית חומייני. המקום, שהפך לאחר מותו למוזיאון, נשרף כליל.

מה הטריגר שהביא לפרוץ ההפגנות?

המהומות החלו בעיר הכורדית סאקז, שם התגוררה מהסה אמיני, צעירה בת 22 שנעצרה בטהרן בידי שוטרי משטרת המוסר האיראנית, בתואנה שלא עטתה כראוי את החיג'אב – הרעלה. אמיני מתה במהלך המעצר לאחר שעברה עינויים. לטענת השלטונות, מותה נגרם כתוצאה מאי-ספיקת לב. בעקבות מותה של אמיני, יצאו אזרחי איראן למחות כנגד המשטר העריץ.

באיראן מתים אזרחים רבים כתוצאה מהתנהלותו הנוקשה של המשטר, מדוע דווקא מותה של אמיני הוביל למהומות כה קשות?

אכן, אין מדובר במוות הראשון שמתרחש בעקבות התנהלות המשטר, אולם במהפכות כמו במהפכות – לעולם אי אפשר לדעת מה יהיה הטריגר שיזעזע את ההמונים. עובדת היותה של אמיני צעירה שלא עשתה רע לאף אחד ודאי תדלקה את פרוץ המהומות, אך חשוב להבין גם את הרקע לכך: מותה של אמיני התרחש בתזמון גרוע במיוחד עבור המשטר, לאחר שבשנתיים האחרונות מתקיימות ברחבי איראן הפגנות רבות באופן כמעט קבוע, כשבכל פעם קבוצות אחרות מוחות נגד התנאים הקשים במדינה.

נושא מרכזי שמסייע להתססת המהומות הוא המצב הכלכלי הקשה ששורר באיראן בשל הסנקציות האמריקניות. המפגינים יוצאים להפגין ברחובות בתחושה שאין להם עוד מה להפסיד. על פי דו"ח שפורסם בשנה האחרונה, שליש מהאיראנים חיים בעוני, ו-95 אחוזים מהתושבים במדינה מודאגים מפרנסתם ומעתיד ילדיהם. מצב זה הוביל לכך שבני המעמדות השונים ברפובליקה התאחדו במחאה, החל מבני המעמד הנמוך ועד המעמד הבינוני.

כיצד נראות המחאות הנוכחיות בשטח?

כאמור, רק לאחרונה הוצת ביתו של המנהיג העליון לשעבר ומייסד המהפכה חומייני. בנוסף, דיווחים שונים מלמדים על תעוזת המפגינים. במקרה אחד, נהגים בכביש במזרח המדינה חסמו את הרחובות במכוניותיהם בכדי להאט את תנועת כוחות הביטחון שהיו בדרכם להפגנה סמוכה. במקרים אחרים, עצירת הכוחות נעשתה באמצעות הפיכת ניידות משטרה.

במקביל, גורמים שונים באיראן הביעו תמיכה במחאה, ביניהם מורים ומרצים באוניברסיטאות, אנשי דת ואף זמרים, שכמה מהם חיברו שירי מחאה. אחד משירים אלו הפך להמנון המחאה הרשמי. הזמר שאחראי לשיר נעצר על ידי השלטונות. הוא אומנם שוחרר בהמשך לאחר שמחק את התיעוד, אך השיר כבר דלף ומושר מאז על ידי המפגינים.

(צילום: shutterstock)

מה הופך את המחאה הנוכחית לאפקטיבית כל כך?

ההבדל בין המחאה המשמעותית הקודמת, שהתרחשה ב-2009, למחאות הנוכחיות נעוץ במצב הכלכלי של האיראנים, שאז היה טוב בהרבה גם אם לא משופר.

סיבה נוספת שבגינה ההפגנות הנוכחיות צברו תאוצה היא העובדה שבעבר המשטר היה מסוגל להתנהל ללא רחמים ולדכא את המחאות ביד ברזל. הפעם המצב שונה, בעיקר בשל פרופיל המפגינים, או המפגינות, שהחלו את המחאה, היות ועם פרוץ ההפגנות היו אלו בעיקר נשים שניצבו בחזית המאבק נגד המשטר. עובדה זו מנעה מהבאסיג' ומהמשטרה המקומית לטבוח בהן כפי שעשו במהלך מחאות 2019, אז רצחו באכזריות כאלף מפגינים בתוך זמן קצר. לשם השוואה, כעת – לאחר כחודשיים של מחאות בלתי פוסקות – נרשמו רק כ-500 הרוגים, נתון נמוך יחסית למדינה כאיראן.

זאת ועוד: למחאה ב-2009, בה מחו האיראנים כנגד זיוף תוצאות הבחירות, היו מנהיגים מוגדרים. עובדה זו סייעה למפגינים אך גם הפכה אותם לפגיעים, מאחר ולשלטון האיראני התאפשר להגיע בקלות למנהיגי המחאה, לעצור אותם ובכך לבלום את ההפגנות. הפעם אין מנהיגים למחאה, ולכן גם אין את מי לעצור כדי לבלום אותה.

המשטר מגביר מאמצים

האם מדובר באתגר חדש עבור המשטר בטהרן?

אומנם איראן מלומדת בהפגנות ובמחאות וכן בדיכוי שלהן, אך הפעם נראה שמדובר באירוע מסוג שונה. ההפגנות חצו בעוצמתן את מחאות 2017 ו-2019, ואפילו דילגו  על הפגנות הענק שפקדו את איראן במסגרת "המחאה הירוקה" ב-2009, שבמהלכה מחו ההמונים על זיוף תוצאות הבחירות.

באלו דרכים נוקט המשטר כדי לבלום את ההפגנות?

השלטונות האיראניים מנסים למגר את המחאה, והשבוע הוגבר רף האלימות מצד כוחות המשטר כאשר חיסלו ביום אחד כשבעים מפגינים. במקביל, בימים האחרונים מונה מושל צבאי לאזור טהרן הנחשב לאזור הרגיש ביותר מבחינת המשטר בשל מבני השלטון הנמצאים בו.

כמו תמיד בניסיונות של משטרים דיקטטוריים לבלום מחאות, גם כאן השלטונות השתמשו במעין 'גזר' לצד ה'מקל'. המנהיג העליון עלי חמינאי, האיש שלא היסס לשלוח את אנשיו לטבוח באכזריות בעם האיראני פעם אחר פעם, התבטא באופן נדיר כשאמר: "מותה של אמיני קרע את ליבי עמוקות". עבור רבים, הייתה זו ההוכחה לקושי של המשטר האיראני להתמודד מול הגל הנוכחי של המחאות.

האם ישנם צעדים שהמשטר האיראני עדיין לא נקט ועמם יוכל אולי לעצור את ההפגנות?

השוני המשמעותי בין המחאה הנוכחית למחאות ענק קודמות הוא שהצלפים והכוחות המיומנים של משמרות המהפכה עדיין לא הוכנסו לתמונה. האם פעילותם תוכל לבלום את המחאה? זו שאלת השאלות.

המידע על פעולות המשטר ועל המחאות זולג לעולם. כיצד הדבר קורה במדינה כאיראן?

האחריות למידע המודלף מאיראן החוצה נזקפת, בראש ובראשונה, לזכותם של אלפי אזרחים איראניים שמסכנים את חייהם בתיעוד ההפגנות ובהפצת התיעודים. שורה של גורמי אופוזיציה לצד אלפי אזרחים איראניים ברחבי העולם, ועמם ערוצי תקשורת בינלאומיים, מהם אנטי-איראניים, מובילה לכך שהמידע זולג מאיראן ובחזרה אליה.

כיצד מגיב העולם להרג המפגינים?

ברחבי העולם מתקיימות הפגנות מחאה רבות המביעות תמיכה במפגינים באיראן. חלק מהמפגינים הם גולים איראניים המתגוררים בחו"ל או בקהילות מיוצאי איראן.

בנוסף, הוטלו על הרפובליקה האסלאמית סנקציות מצד שורה של מדינות מערביות. ארה"ב, באמצעות משרד האוצר האמריקני, הודיעה ​​על הטלת הסנקציות כנגד משטרת המוסר וכן כלפי שבעה מנהיגים בכירים בארגוני הביטחון השונים של איראן. ראש ממשלת קנדה, ג'סטין טרודו, הצהיר כי ממשלתו תטיל סנקציות על משטרת המוסר, על הנהגתה ועל הגורמים האחראים למותה של אמיני ולדיכוי המפגינים. מלבד זאת, קנדה אסרה על 10,000 חברים במשמרות המהפכה מלהיכנס למדינה לצמיתות. בריטניה והאיחוד האירופי הטילו גם הם סנקציות, בעיקר על הגורמים המעורבים בדיכוי המפגינים.