כשהסרטן נקש אצלי בדלת, פרק 18: "למה היא לא שרדה?!"

כשיהודית ז"ל נפטרה, שקעתי בדיכאון.

בתוך תוכי האמנתי שלבסוף יקרה נס, שהכול יתהפך לטובה ויהודית תחלים.

איך ייתכן שיום אחד אנחנו נקרעות זו על זו בטלפון, ואחרי שבוע היא איננה?!

גדול היה שברי, לא הצלחתי להכיל אותו, לא בלב ולא בראש.

שקעתי. לאט־לאט שקעתי בדיכאון באותה תקופה. איבדתי כל חשק ועניין בחיי. הייתי בוכה בלי סוף.

"למה אני מרגישה ככה עכשיו?", שאלתי את עצמי. "בשביל מה נלחמתי להישאר בחיים? בשביל לחיות כמו הצל של עצמי? להיכן נעלמה השמחה?”.

לא היו לי תשובות מספקות שיכלו לנחם או להרגיע אותי.

באותם ימים התחלתי טיפול אצל אוסטיאופת בשם משה פרדגי, אדם דתי מחברון.

הגעתי אליו שבורה, רצוצה, אבודה ובעיקר כואבת. כואבת בכל המובנים. אם הייתה לי משאלה עד לאותו השלב לחיות – כעת ביקשתי רק למות.

משה היה בדיוק האנטיתזה שלי באותם ימים – ברסלבר "אש" עם ניצוץ קדוש בעיניים, מלא בשמחה ובחיוניות. החיות נשפכה לו מהאוזניים.

התחלנו טיפול, ומיד התחלתי לבכות. זה היה בלתי נשלט.

משה שאל אם אני רוצה לשתף אותו במה שעובר עלי.

סיפרתי מעט, והוא הבין הרבה ומיד!

בכמה משפטים בודדים ראיתי שהוא מבין בדיוק על אילו תהומות בנפש אני מדברת.

הוא הבין שאני סובלת מפוסט טראומה, ובעצם הוא היה הראשון שנתן לזה שם.

משה הסביר לי, מתוך ההתמודדות האישית שלו בחייו עם פוסט טראומה כתוצאה ממלחמה שבה הוא נפצע קשה ואיבד הרבה מאוד חברים, ש"אשמת השורדים" היא מצב שבו אדם מרגיש אשם על שהוא שרד, בניגוד לחבריו, ושהסינדרום הזה מאפיין אנשים שסובלים מפוסט טראומה, וכך גם הדיכאון.

"אשמת השורד" היא מנגנון הגנה. קל יותר להרגיש אשמה מאשר חוסר אונים ופגיעות.

המשמעות של האשמה עצמית היא שבכל זאת קיימת שליטה מסוימת על מה שקורה, וקל יותר להתמודד עם אשמה מאשר לחוות חוסר אונים טוטלי, כי תחושה כזו היא כמו מוות, שעלול לקרות לכולנו בכל רגע ואין לנו שליטה על כך.

קשה לתפוס את ארעיות החיים, ואין אפשרות להבין את ההיגיון שבו פועל השם.

"למה היא לא שרדה?", הייתי שואלת את משה בדמעות.

"יהודית הייתה מלאך, אישה עם אוצר של יראת שמיים ומידות טובות".

"אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא", היה משנן באוזני תדיר. "אל לנו להרהר אחר הנהגתו של הבורא. אין תשובות, וגם לא יהיו לך, לימור. אל תיכנסי לחשבונות שמיים. תחזיקי באמונה "צדיק השם בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו"". הוא שיתף אותי עד כמה קשה לו היה הזמן בחייו שבו הרגיש אשם על שנשאר בחיים ועל שחבריו לא. הוא לא ביטל את הכאב ואת הבלבול שלי. אדרבה, הוא נתן להם ולדמעות מקום, עד שפסקו מעצמן ככל שחלף הזמן. ההבנה שמה שאני חווה הוא נורמלי, לנוכח הנסיבות, עזרה לי לצאת מהמצב שאליו נקלעתי. משה שיתף אותי רבות במסע שלו, בקשיים ובפציעות שהיו לו, שבאופן מושגח דומות לפציעות שלי מהניתוחים. לחמנו במלחמות שונות, והגרפיקה בחיינו הייתה שונה, אבל השריטה הייתה דומה. משה, יותר מכולם, הצליח להבין אותי גם כשאני לא הבנתי את עצמי. ראיתי לנגד עיני את אחד האנשים המוארים והחזקים ביותר שיצא לי לפגוש בחיי. הוא היה לי להשראה לאופן שבו אדם מצליח לטפס מתהומות, ונהיה מגדלור לאחרים.

מטיפול לטיפול מצבי השתפר, וכמו שיהודית ז"ל הייתה אומרת – "צריך להגביר חיים, אין ברירה".

את מיטת הטיפולים שנמצאת אצלי בקליניקה קיבלתי במתנה ממשה כשסיפרתי לו שהתחלתי ללמוד במכללה לרפואה אינטגרטיבית מאחדת. הוא תמיד היה אומר לי שאם השם השאיר אותי פה, לא סיימתי את השליחות שלי, ושאני עוד אעזור לאחרים במסע חייהם מתוך המסע שאני עוברת. באותם ימים זה היה נשמע לי כמו בדיחה, אבל משה ראה למרחקים. כמה שהוא צדק.

רק להחזיק חזק בזמני החושך ולא להתייאש.

הקב"ה "שם קץ לחושך". גם לחושך יש גבול, ואחריו עולה האור.

אמר לי פעם חכם אחד: "אנשים זמניים ילמדו את הנשמה שלך שיעורים נצחיים".

יהודית וגם משה היו זמניים בחיי, אבל הנשמה שלי קיבלה שיעורים נצחיים משניהם.