שווה סיפור: דברים שקורים בזמן

אמא שלי היתה דמות נערצת בקרב תלמידותיה. אף על פי שאנו - משפחתה - ידענו מכך, מעולם לא האמנו ושיערנו עד כמה. היא היתה אישה צנועה בכל המובנים, מעולם לא הרימה טון, תמיד חייכה, ומאור פניה היה כמגדלור לכולנו. אם חשבנו שאמא שלנו היא שלנו בלבד, כשגדלנו הבנו שהיא היתה אמא לעוד רבות מתלמידותיה.

אמא היתה מורה בכל נימי נפשה. כל אישיותה היתה חדורת מטרה לחנך את בנות ישראל. אמא לא עבדה במוסדות סטנדרטיים, לא ליקקה דבש. אמא אהבה לתת ולהשקיע בנשמות גדולות ואומללות. היא לימדה במוסד של בנות שהחיים לא האירו להן פנים, בקושי זוכרות חיוך מהו. בנות שמגיעות מבתים הרוסים או לא קיימים, כאלו ששפל המדרגה לא הסתיים לפניהם. כל סיפור מגלה עד כמה הגרוע לא היה גרוע באמת.

מאידך, מגלים כמה תעצומות נפש וכוחות גדולים יש בהן, איך הן לא רק שורדות את ימיהן, שמלאים בסבל וקושי, אלא איך הן צולחות אותם נאמנה, לא נבהלות מילדות נושאות בעול, לא בועטות. גדלות מזה, נבנות, בונות את האדם, את האם היהודייה של הדור הבא. מפחיד כמה כוח יש לבת קטנה כל כך. מזעזע ומחייב כל אחת ואחד, גדול כקטן. אם הן - מה אנחנו?

לאמא היה הרבה כבוד אליהן. היא ידעה מאין הן באות ומהם הכוחות שבהן, הכירה את הסייעתא דשמיא שמלווה אותן. שכינה למראשותיהן, והיא הוקירה זאת ונתנה להן כתף, גב והרבה הרבה אמון טהור ונקי.

האהבה שלה בלב השתקפה אליהן תדיר, גם כשבאו מים עד נפש אצל אמא. גם כשבת חצתה כל קו אפשרי, כל גבול, ופרצה מכל כיווני שמיים. היא דאגה להן בסבלנות, במאור פנים, בנחישות ובסמכות שמגיעה ממקום של הכלה ואהבה פשוטה-פשוטה, אהבה שאינה תלויה בדבר.

רבות חבות לה את המשך חייהן הרוחניים, וודאי הגשמיים והמשפחתיים.

עד כמה אמא הצליחה, אני רוצה לספר בסיפור הבא.

אני אישית זכיתי, בעידודה של אמא, להיות חלק ממערך שלם של הסברה וקירוב יהודי. מגיל צעיר יצאתי אל הנשים שבשדות. במו עיני ראיתי את הרעב, שלא התמלא לא בלחם ולא במים, לא בעושר ולא בקריירה כזו או אחרת. את הצמא ששום אשד מים לא יכול לה, לא הרווה את כמיהתן למים חיים, לתורת אלוקים.

וכך התחלנו להשקות מעט-מעט, בעדינות וברגישות. היום, ברוך השם, גם ברזי כיבוי אש ענקיים לא עומדים בקצב. הרצון וההשתוקקות לשמע ולדעת את דבר ה', גובר על הכל. אבל אז, היינו מגיעים מספר פעמים בשבוע למושבים, לפריפריה וגם לתוך העיר עצמה. לאחר עשרות שנים של הנגשת עולם התוכן היהודי, על הליכותיו והלכותיו, הרגשתי שאף אחת לא יכולה לעמוד מולי. 

עד שפגשתי את חדוה.

חדווה היתה אגוז קשה לפיצוח. לא הרבה כאלה פגשתי בחיי, ובחיי הקירוב בפרט. אל המרכז הקהילתי במושב בו התגוררה חדווה, היינו מגיעות מדי שבוע. חדווה כנראה הייתה נמצאת שם רבות. אולם באופן קבוע, ברגע שהיינו מגיעות - היא היתה משתדלת להיעלם, לא להיות. חברות שלה ניסו להכיר בינינו, ולנסות לשכנע אותה שתצטרף גם לשיעורים ולשיחות, אבל לא עלה בידן. גם אנחנו, לא פעם ולא פעמיים ניסינו לדבר איתה ולנסות לשקף לה את היופי והמקום המכובד שיש לאישה ביהדות, את המצוות הקיימות רק לה ושעליהן כל בית יהודי מושתת, את הכוחות הטמונים בה ואת היכולות הגבוהות שיש לה לנווט את ביתה, ולהיות אם של מלכות.

חדווה לא התרשמה. חד משמעית. היא לא נתנה אפילו צ'אנס קטן, כלום. לאחר מספר השתדלויות מצידנו, הבנו שהזמן עדיין לא הגיע.

באחד הימים יצאתי עם משפחתי אל הכותל המערבי, לשפוך שיח ותחינה אל אדון הכל ברחבת התפילה. בעודי מתפללת, הרגשתי עיניים ננעצות בי. השתדלתי להתעלם מהן, אך ברגע שנשקתי לסידור הופיעה מולי אישה, ובלי הרבה גינונים שאלה אותי: "את הבת של המורה בתיה?". הנהנתי בראשי, בעודי מצמצמת עיניים כדי להתרגל לסיטואציה, ובעיקר להבין מי העומדת מולי. 

לא לקח לי הרבה זמן לזהות את האישה הזו. זו הייתה חדווה.

"אני זוכרת אותך, היית מגיעה אלינו למושב לפני כמה שנים, וניסית לשכנע אותי לקבל על עצמי מספר מצוות. אז באמת לא הקשבתי לך, אבל עכשיו אני מרגישה מחוברת יותר", היא אמרה.

אחרי רגע של שתיקה היא הטילה פצצה.  

"לך אני אהיה מוכנה להקשיב, אחרי שאני יודעת שאת הבת של אמא שלך. אז בזכות המורה בתיה אני אקבל על עצמי את המצוות האלה". הייתי בהלם. חדווה? עם אמא שלי? לקחתי אותה לצד, וביקשתי הסבר.

"אין לך מושג מה היתה המורה בתיה בשבילי. גדלתי בשכונת מצוקה, שכונה של פשע, מקום ירוד ביותר. ראיתי מגיל קטן מה שאדם מבוגר ממוצע לא נחשף אליו ברוב חייו. את הכל ראיתי בעיני, נשמתי את הפשע. יום אחד אבא שלי החליט שזהו, אני לא יכולה יותר להיות בבית. הייתי עול כלכלי גדול מדי על צווארו, ובכלל, חבר סיפר לו על הפנימייה לבנות שיש לדתיים. אולי תהיה בת אדם, ייעץ לו. כי באמת, מכל הסיבות – ילדה טובה לא היתה הגדרה שנתנו לי. הייתי מופרעת חסרת תקנה. עשיתי מה שבא לי, ההפקרות חגגה.

"נשרתי מכל המסגרות, לא רציתי הגבלה או פיקוח. בעטתי בכל מי ומה שניסו להגדיר אותי ולתחום אותי למסגרת כלשהי. הכאב והמראות שנחשפתי אליהם שיסעו אותי, ולא היתה לנשמתי מנוחה.

"אז אבא שלי, לקח כמה חפצים שלי במזוודה, והניח אותי בפנימייה. שאסתדר. אפילו לא עניין אותו אם הם יסתדרו איתי. וכך התחלתי את יומי הראשון בבית ספר. את יכולה להבין איזו ילדה הייתי. הכרתי לכל הצוות את העומק של שאול התחתיות שהייתי שרויה בו, את עוצמת הסערה שהתחוללה ומתחוללת בי בכל רגע.

"זה לא היה קל, לשני הצדדים. צברתי מרמור בכמויות, שנאתי את העולם ואת כל הדרים בו, לא היה לאף אחד מקום בלב שלי, בטח לא לעצמי.

"יאמר לשבחם של אנשי הצוות, שהם ניסו ללא לאות לתת לי ולעזור. אבל כמה שהם ניסו - אני התנגדתי יותר, מין לולאה שלא נגמרת. התסכולים והכישלונות שלי נגררו מאחד לשני כמו מפולת בוץ שצוברת תאוצה משניה לשנייה. שום דבר כבר לא עמד בדרכי. איימתי להטביע את כולם.

"ואז עשיתי מעשה שלא יעשה בכל קנה מידה. זה היה מעבר לכל דמיון, משהו שמוסד סגור אולי יסכים לקלוט. זה הגיע לצוות, והם החליטו לומר לי שלום.

"פתאום, אז, ברגע הזה, כשראיתי את עצמי עומדת על סף תהום, פתאום לא רציתי ללכת. רציתי להיות עוד במקום הזה, הבנתי כמה אני מוכלת ומקבלת, ובחוץ, הבלבול חוגג והמערב הפרוע אותת לי את מסוכנתו. רעדתי על עצמי.

"החלטתי לשקר.

"באתי, בהצגה מוחלטת, אל המנהל ואם הבית, בוכה בכי תמרורים, שלא אני עשיתי זאת. התחלתי להמציא דברים, העיקר שהכעס ירד ויקבלו אותי, ימתיקו את הגזירה, יאמרו 'סלחתי'. וככל שביקשתי ובכיתי - הם הקשיחו את לבם אלי, ולא היו מוכנים לקבל את הדמעות.

"הם אמרו שהם יעזרו לי להיקלט במקום אחר, אבל אני רציתי להיות כאן. ראיתי שהם לא מאמינים לי.

"נשברתי בתוכי.

"ככל ששיקרתי ונכנסתי לתוך הסיפור, התחלתי להאמין לעצמי. נשאבתי פנימה. אבל לא היה מי שיאמין, עד שפגשתי במורה בתיה. היא שאלה אותי ברוך ובנעימות למה אני נסערת ובוכה כל כך.

"סיפרתי לה את הסיפור 'שלי', והיא - האמינה. נשאבה לתוכו ממש. ללא שום ספק, היא קיבלה את דברי.

"לראשונה הערכתי את המשמעות של האמון.

"היא הקשיבה ועודדה, והבטיחה לבדוק את העניין.

"לאחר מספר ימים, כשכבר הגעתי הביתה עם כל חפצי, היישר אל הגיהינום. היא דפקה בדלת, וביקשה לדבר איתי.

"אצל ההורים שלי, למורות היה מקום של כבוד. אבא שלי פתח לה את הדלת והוציא לה את כל הבית. כבוד מלכים. אבל היא הבהירה שהיא הגיעה במיוחד אלי, היא לקחת אותי לשיחה בה הסבירה לי את המצב שלי. היא בקשה הבטחה והוכחות לגבי רצינות כוונותי, לא בשבילה – אלא בשביל ההנהלה.

"הבטחתי, והיא נתנה לי יד. סיכמנו.

"אין לי מושג מה היא אמרה שם, אבל נתנו לי לחזור, ובשבילי זו היתה ההצלה הכי גדולה בחיי.

"עד היום אני זוכרת אותה. אילולא היא, הייתי היום מתגוללת ברחובות, שותפה מלאה לחיי הפשע, אותם הכרתי טוב כל כך.

"היא היתה המצילה שלי.

"ועכשיו שאני רואה אותך מתפללת ככה, בדיוק כמוה, הסתכלתי שוב וזיהיתי את המורה בתיה שנמצאת בתוכך. ואם את הבת שלה - אני מוכנה לעשות כל מה שתאמרי לי. כי אם המורה בתיה אומרת - אני מאמינה לה. אני מוכנה".

ועדיין נותרה בי קושיה. הרי היא ראתה אותי מספר פעמים, ואף פעם לא זיהתה את היותי הבת של המורה בתיה. מה קרה עכשיו?

תשובה ברורה לא קיבלתי. חדווה בעצמה לא ידעה לענות לי.

כנראה שגם לגאולה יש העת שלה. "בתחילה קמעא-קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת".